הכרתי את כל הסודות של הגב שלה
הקדמתי בבקרים לרדת לחדר האוכל, בכל בוקר מוקדם יותר, וגם הארכתי לשבת ליד השולחן, בכל יום מאוחר יותר. והיא הפריזה במסריה השובבים, בכל יום שחולף - מפריזה יותר. התנהגנו בחשאיות שובת-לב, מתחת לעיניהם החטטניות של אורחי המלון. הייתי מרוכז בשיח ערני עם מלצרית שהתעקשה שלא להחליף איתי מילה אחת של קשר אישי
"מה אדוני מבקש לשתות בבקשה? קפה?" שאלה במילים שמחפשות נוסח.
"תה, בבקשה", אמרתי.
"איזה תה? יש לנו מכל הסוגים".
"לא משנה. מה שיש".
היא נראתה אובדת עצות. מדים מכוערים. וסט באפור, עם נקודות שחורות בחזית וצבע שחור-מלא בגב, ומכנסיים בצבע חום שערורייתי. המדים נראו מכוערים יותר ככל שלא ידעה איך משרתים אורח כמוני, שלא משנה לו איזה תה.
"ארל גריי, אדוני?" הציעה בניסיון בכייני שלא לאבד את שלוותה.
"באמת שלא חשוב".
שיחקתי עם המפתח של החדר כמו שמגלגלים קופסת סיגריות בין האצבעות.
"תה ירוק", אמרתי.
"איזה תה ירוק?" שאלה בקול נרפה שעמד להישבר.
הישיבה הזחוחה שלי ערערה את יציבותה. רגליה נשארו יציבות על השטיח האדום, המאויר בקשתות ובפרחי-בר, אך עיניה כשלו. היא הביטה בי במבט ירוד.
"לואיזה", השתדלתי למענה בזחיחות דעת.
הבחנתי בגב התועה שלה בדרכה אל המטבח למלא עבורי מים חמים בקנקן חרסינה לבן, שבתוכו תניח שקית קטנה עם עלי לואיזה.
קומתה הבתולית התנדנדה כלפיי בתנודות של קורת רוח
מאז, בכל בוקר, הקפדתי להזמין תה לואיזה. היא יכולה היתה להבין שאני משתדל במיוחד למענה. לא אמרה יותר מאשר "מה תשתה, אדוני", "תודה, אדוני" ו"יום נעים לאדוני", אבל היה ברור שהיא מנהלת איתי דו-שיח אישי. ובכל פעם שהפנתה אלי את הגב, בדרכה לשרת אורחים נוספים, קומתה הבתולית התנדנדה כלפיי בתנודות של קורת רוח.
בתוך ימים ספורים, הייתי מצוי בכל הסודות של הגב שלה. הרגלים פרחחיים, סמויים מעין, של עמוד השדרה. ומובן שלא נשארתי חייב. הארכתי למענה לשבת ליד השולחן, והיא הודתה לי בכך שניגשה מדי פעם ושאלה "עוד משהו, אדוני?"
הכנס עצמו חדל לעניין אותי. אמנם המשכתי להתייצב לכל ההרצאות, וגם תרמתי את חלקי בהרצאה מנסיוני האישי, אבל הייתי מרוכז בשיח הערני עם מלצרית שהתעקשה שלא להחליף איתי מילה אחת של קשר אישי.
הקדמתי בבקרים לרדת אל אולם האוכל, בכל בוקר מוקדם יותר, וגם הארכתי לשבת ליד השולחן, בכל יום מאוחר יותר. והיא הפריזה במסריה השובבים, בכל יום שחולף - מפריזה יותר. התנהגנו בחשאיות שובת-לב, מתחת לעיניהם החטטניות של אורחי המלון ומתחת לאפו המאנפף של אחראי המשמרת במלון.
הגענו לידי כך שנשארתי לשבת עד לאחר שעת הסגירה, והיא ניגשה להודיע שעוד מעט סוגרים. אמרתי תודה רבה ושאני כבר הולך, ונשארתי לשבת.
היחסים שלנו היו כבר גלויים. אבל בבוקר האחרון, כשנכנסתי לארוחת פרידה, היא לא ניגשה לשאול מה אני רוצה לשתות. היא לא עובדת בימי שני, ענה לי באדיבות המלצר הראשי.
הבלוג של סבסטיאן
לפנייה לכתב/ת 
