שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מי מפחד מעירום?
    למה הן צועדות ברחוב בלבוש חושפני, דוחסות "טיירים" תחת חולצה הדוקה מדי ולובשות חוטיני כבר בגיל עשר? ואולי אנחנו פשוט שמרנים מדי? דוגמנית ופרסומאי בפאנל קיצי ולא צנוע
    מעין קרת אילון זרמון 

    מעין קרת
    לפני מספר שנים מצאתי את עצמי בבית-חולים לאחר תאונת דרכים לא קלה, עם רגל מורמת וחוסר יכולת לקום לכמה חודשים ארוכים. לצורך השתלות עור, להן נזקקה כף רגלי המסכנה, נאמר לי שיצטרכו לגלף ממני שכבת עור מהירך. "תישאר צלקת?", שאלתי מיד, "כנראה", השיב הרופא המנתח, עם ארשת פנים רצינית ומתחשבת. "אז לא בא בחשבון", מחיתי. הוא חשב בכבדות לכמה רגעים והכריז: "אז אפשר מהישבן, אבל יש סיכון לפצעי לחץ מהשכיבה הממושכת". נשמתי לרווחה; פצעי לחץ זה כלום לעומת האפשרות ששוב לא אוכל ללבוש חצאיות מיני קצרצרות (יש לי אחת אדומה שהיא אהובה עליי במיוחד, היא כבר בלוייה ודהוייה ועדיין שמור לה מקום של כבוד בארון).

     

    מאז חלפו כבר די הרבה שנים, ודברים השתנו לא מעט. לפני כמה שבועות שוטטתי כהרגלי ברחוב דיזינגוף, כשעיני נחו כהרגלן על מודעת פרסום לאופנה. הדוגמנית, כהרגלה, הייתה כמעט עירומה, מלבד מספר מועט של פיסות בד. פתאום הגוף שלה היה נראה לי משעמם, שחוק, לא סקסי ואפילו עצוב. חזה מבצבץ גרם לי לפיהוק.

     

    יש משהו שאיבד את הריגוש בנשים חשופות מדי. כשם שאלימות כבר לא מזעזעת אותנו כי כבר ראינו אותה לכל סוגיה וצורותיה בטלוויזיה, כך גם ישבן גלוי כבר מיצה את עצמו, וכך אנחנו מחפשים את הדבר הבא, הקצה הנועז יותר שעוד יגע איפשהו באנשים הקהים שנהיינו. מעבר לכך, מבחינת טעם אישי שלי, זה פשוט לא יפה. גם באירופה לפעמים חם, ושם נשים לרוב לא הולכות עם חצי חזה בחוץ וחולצות בטן מזעריות. הן יותר אלגנטיות, הן מכבדות את עצמן יותר ואת נשיותן. יש משהו באיברים האינטימיים החשופים שלא משאיר מקום לאינטימיות; שנראה וולגרי, חסר ייחוד ולא סקסי. בעצם כן סקסי, במובן שמשפיע על גברים ברחוב, אבל לא גורם להם לחשוב - איזו אישה מסתורית וחושנית, הייתי רוצה לזכות בה. זה יותר משהו בנוסח: זאתי, מה שהייתי עושה לה...

     

    שלא לדבר על בחורות מלאות, שלובשות חולצות הדוקות מדי; זה מחריד! מלאות זה דווקא יפה בעיני, כן ירבו. אבל למה הן צריכות לנסות ללכת עם בגדים שנראים כאילו הן בחנק, כאילו הן מסרסות את עצמן ורוצות להיות מישהי אחרת? שילבשו משהו במידותיהן (אני מודעת למצוקה במיעוט הבגדים בחנויות הללו - ובכל זאת), שייראה כאילו הן גאות להיות הנשים שהן, עם הגוף שהחיים יצרו. מה זה כל הטיירים הנשפכים האלה? והכרס שמשתפלת מג'ינס הדוק הרבה יותר מדי?

     

    נראה לי שיש אלמנט של מרד בלבוש המזערי הזה, ולא נשאר כבר במה למרוד. הכל כבר נלבש, הכל כבר נעשה, אז כדי למשוך תשומת לב ולהיות זאת שהכי הרבה גברים יפנו אליה את ראשיהם ברחוב, לא נשאר אלא להוריד עוד סנטימטר בד. שמעתי שבנות עשר כבר לובשות חוטיני - לאן זה יגיע?

     

    היום, בגיל 30, לי אישית כבר פחות מתאים ללבוש את אותם בגדים חשופים. ולא בגלל מבנה הרגליים שלי, אלא

    בגלל איך שאני חושבת על עצמי. עדיין יש בקרים שאותן חצאיות ושמלות כן צועקות לי "תלבשי אותי", ואני לא מנסה בכלל להשתיק אותן, אלא מסתובבת איתן בשמחה (למרות שבדרך כלל אחרי שעה כבר נמאס לי ואני מתחרטת שלא לבשתי משהו שיאפשר לי להתכופף בחופשיות). ובכל זאת, הרחוב מלא חתיכות שלבושות כך כל הזמן, והמחשבה על בן זוגי מסתובב ורואה אותן - למרות שאני יודעת שאני האישה שלו ואני יפה לטעמו - יכולה ברגעי חולשה להטריד אותי.

     

    לפני יומיים ירדתי לחוף, לשכב קצת על החול (לא להשתזף, כמובן). לידי היו שתי נערות חטובות בבגדי ים, שצילמו זו את זו במצלמה דיגיטלית. המחזה היה נדיר: שתי בנות שאינן דוגמניות "דפקו פוזות" באמצע חוף פרישמן הומה האדם, כאילו היו דוגמניות משופשפות. לא יכולתי להסיר מהן את מבטי. הדוגמנית שבי התעוררה וחשבתי לשאול אותן אם הן רוצות כמה טיפים. אבל עד שגיבשתי החלטה הן כבר עינטזו לעבר הטיילת. ניסיתי לחשוב מה בדיוק היה חסר להן שם - הן העתיקו פוזות מהעיתון במקצועיות שלא היתה מביישת דוגמנית מקצועית, אבל איבדו את הפואנטה, את המבט, את ההבעה; כיפוף אצבעות שיסגיר איזה רגש, איזו עמידה חשופה של פגיעות, של רכות. ועדיין, אני מודה: יש משהו מרומם רוח למראה בחורות (חלקן היו פעם בחורים) לבושות צבעוני, הצועדות ברחוב בשמחה ובפרובוקטיביות. רק שיהיה בטעם טוב.

     

    מעין קרת, דוגמנית ומרצה בנושא הפרעות אכילה

     

    חזור למעלה
    אילון זרמון
    הו צדקנות קדושה! שוב אותו דיון חבוט על שימוש במיניות, בחשיפה, בשחרור ובפרובוקציות. ובכן, זה אינו הדיון האמיתי, שהרי מיניות, דת, צדקנות ואיסורים בכלל שזורים זה בזה ובאים מאותו דיסוננס חברתי אנושי קיומי: התמיכה בחופש הביטוי מול הערצת השמרנות.

     

    כן, אנחנו כבר יודעים שבכל אדם ליברלי מסתתר שמרן קטן, ובכל שמרן גדול מסתתר פרובוקטור לא קטן. והוויכוח הפנימי הזה מופיע כמעט בכל החלטה, מעשה או אמירה. בין אם זה אבא "חופשי", הדואג לילדיו ואוסר עליהם דברים הנוגדים לכאורה את דעותיו, ובין אם זו אמא דתייה שאוהבת אהבת נפש את בנה ההומו.

     

    לכן, בואו נסתכל על העניין נכוחה ונאמר את האמת העירומה: אף אחד לא באמת פוחד מעירום. אף אחד לא באמת חושב שעירום ישחית את הלבבות התמימים שלנו או יהרוג מישהו, שהרי כמצוטט: "החיים והמוות ביד הלשון" - לא ביד החזה החשוף.

     

    אלא מה? ליברליזם הוא מילה שמאז ומעולם הפחידה את הממסד השמרני. חופש הביטוי, חופש הדת והאומנות, זכויות האזרח וזכויות המיעוט מהווים עד היום איום אמיתי למשטרים חשוכים ולתפישות עולם מיושנות ואכזריות. ליברליזם מפחיד כי הוא טוען שהחופש להיות שונה זה תמצית היותנו בני אנוש, ולא חיה עדרית נשלטת. הוא מפחיד כי הוא מאמין בכוחו של הפרט, באינטליגנציה שלו וביכולתו לבקר ולסנן מסרים פוגעים. הוא מפחיד כי הוא מאמין בכוחו של הפרט לדאוג לסביבת חיים מספקת ומעשירה ובעיקר הוא מאמין בכוחו של הפרט להעניש. בין אם אלה פוליטיקאים חובבי הון ובין אם חברות מסחריות נטולי מצפון מוסר.

     

    השמרנים יקפצו עכשיו ויגידו: מוסר! על זה בדיוק אנחנו מדברים. הבעיה עם אותם שמרנים היא שהם לא מצליחים להבדיל בין מוסריות לצדקנות. ניטשה אמר שצריך להשמיד את המוסר כדי להציל את החיים. הוא התכוון שהמוסר הפך לצדקנות. וצדק! כי השמרנות והצדקנות הן הרעות החולות של החברה. "פוליטיקלי קורקט" הוא מיתוג השקר. נעים להתנחם בחיק הצדקנות והשמרנות, אבל הן מסוכנות. הן מסרסות את החופש לחשוב וליצור, הן מייצרות אדישות ומחליפות מהות אנושית בנימוסים ובהליכות מזויפים.

     

    בניגוד למה שאולי חלק גדול מהאנשים חושבים, דווקא תומכי חופש הביטוי ותומכי הזכות להיות שונה הם המתנגדים האמיתיים לשימוש בסקסיזם ובשוביניזם. שהרי ההיסטוריה מלמדת ששמרנות, משטרים סגורים ושוביניזם יושבים על אותו ציר של תחושת שליטה, שתלטנות ועליונות מזויפות. די אם נזכור כמה קיתונות בוז, עגבניות וביצים סרוחות הוטחו על התנועה הפמיניסטית בתחילת דרכה; כמה קשה היה לאותן נשים לשכנע שהאישה והגבר שווים הם.

     

    עד היום, משטרים חשוכים ושמרנים מדכאים את זכויות הנשים, המיעוטים, היוצרים והאומנים. עד היום אותם שמרנים פוחדים שהאדם החופשי יערער את שלטונם ואת סדר יומם השקרי והמזויף. הם מתנגדים לעירום, גם אם הוא מופיע בקונטקסט הנכון והפרופורציונאלי, כמו שהם מתנגדים להומור, לסאטירה, לביקורת גלויה או מרומזת, לדעות שונות ולגישות פלורליסטיות. הם מתנגדים כי הם יודעים שלתומכי חופש הביטוי יש דבר אחד שלהם אין: אומץ.

     

    אילן זרמון, פרסומאי

     

     

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שלום בר טל
    מעין קרת
    צילום: שלום בר טל
    צילום: גבי מנשה
    אילן זרמון
    צילום: גבי מנשה
    מומלצים