שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עכשיו אני
    ברומן ה-11 שלו חוזר ג'ון אירווינג אל עברו, אל ההתעללות המינית שעבר בילדותו ואל אביו הנעדר. התוצאה: רומן שובה לב בשם "עד שאמצא אותך" שרואה כעת אור בעברית. "אני מעבד חומר רגשי לאט", הוא מודה. ראיון בלעדי

    "הכוונה של כל רומן שלי היא לגרום לקורא להרגיש", מעיד על עצמו הסופר האמריקאי ג'ון אירווינג, אחד המספרים הגדולים כיום. "אני רוצה להניע אותו לצחוק ולחמול", הוא מוסיף וכותב בראיון שקיימנו איתו במייל לרגל צאת ספרו החדש "עד שאמצא אותך" בהוצאת מודן, "אף שאני מבין, כמובן, שהסיבות שבגללן אני כותב רומנים - סיבות רגשיות ולא אינטלקטואליות - אינן מתיישבות עם טעם הביקורת העכשווית. אבל אני לא אינטלקטואל, אני מספר סיפורים. אני גם לא רואה את עצמי כאמן. אני בעל מלאכה".

     

    הרומן החדש שלו, שמתפרש על 755 עמודים, מגולל את סיפורו של ג'ק ברנס, צעיר מבולבל מבחינה מינית שהופך לכוכב קולנוע, בעיקר בתפקידים של נשים. ג'ק יוצא לחפש את אביו שמעולם לא הכיר, נגן עוגב שכל גופו מקועקע בתווים, אשר נטש את אמו, אמנית קעקועים. ג'ק מגלה כי היתה לו ילדות כפולה: זאת שהוא זוכר, בטעות; וזאת שבאמת התרחשה. "ילדותו של הגיבור הראשי שלי נגנבה ממנו", אומר אירווינג, "אמא שלו היא אחד הגנבים, אבל יש גם אחרים. אובדן התמימות שלו כילד משתקפת בסופו של דבר בדמותו כמבוגר".

     

    האמת נמצאת אי שם

     

    אירווינג עבד על הרומן יותר משבע שנים, והוא מתבסס במידה רבה על חייו שלו. גם הוא גדל בלי לדעת דבר על אביו הביולוגי שהתגרש מאמו כשהיה בן שנה. הוא התוודע אל אביו רק כשהיה בן 39, דרך חבילת מכתבים שכתב אביו לאמו מהמלחמה בשנות הארבעים. במהלך כתיבת הרומן קרה לאירווינג מקרה מדהים. בדצמבר 2001 יצר עמו קשר

    בחור בשם כריס וטען כי ייתכן שהוא אחיו. התברר שאביו של אירווינג חי כל השנים האלה עם משפחה אחרת, ולאירווינג יש עוד שלושה אחים מצד אביו. לצערו הרב, האב נפטר חמש שנים לפני שהאחים הצליחו למצוא את ג'ון. החוויות האלה עיצבו במידה רבה את "עד שאמצא אותך", וכתיבת הרומן הזה היתה שונה מכתיבת ספריו האחרים, אף על פי שהנושאים האלה, ובעיקר האב הנעדר, מופיעים גם בהם בדרך זו או אחרת.

     

    "אני מעבד חומר רגשי לאט", אומר אירווינג, "את הרומן שלי על וייטנאם, 'תפילה לאואן מיני', כתבתי 20 שנה אחרי סיום המלחמה. את הרומן שלי על הפלות, 'תקנות בית השיכר', מיקמתי בכוונה בשנות השלושים והארבעים כדי להעניק לעצמי מרחק גדול ככל האפשר מהאקלים הפוליטי העכשווי שמתבוסס בנושא ההפלות. מרבית הסופרים, אם בכוונתם להיות אוטוביוגרפיים במיוחד, יעשו זאת ברומן הראשון או השני שלהם. 'עד שאמצא אותך' הוא הרומן ה-11 שלי. כאשר כתבתי על הורים נעדרים או בלתי ידועים בעבר (ועל ילדים נעדרים ומתים גם כן) מעולם לא התייחסתי לנושא של אבי הביולוגי באופן ישיר כל כך כפי שהתייחסתי אליו ברומן הזה. ילדותו של ג'ק ברנס והתבגרותו דומות במובנים נוספים לאלה שלי: עברתי התעללות מינית בגיל אחת עשרה בידי אישה בשנות העשרים. זה העניק לי בגיל הנעורים משיכה בלתי מבורכת לנשים מבוגרות (תמיד נמשכתי יותר לאמהות של החברות שלי מאשר לחברות שלי עצמן).

     

    "הענקתי לג'ק את סינדרום האב הנעדר והאישה המבוגרת מתוך התבססות רבה על חוויותיי שלי. אבל כבר הייתי בסוף שנות החמישים שלי כאשר התחלתי לכתוב את הרומן הזה, וסיימתי אותו אחרי גיל שישים. זה העניק לי מרחק ניכר מזיכרונותיי, מאמא שלי, מההרפתקאות המיניות שלי בילדות המוקדמת וגם בנעורים. זאת הסיבה שגברת מצ'אדו ברומן (מתאבקת בת ארבעים שכבר התעללה באחד מילדיה שלה, לפני ג'ק) דומה מעט מאוד לאישה ש'חנכה אותי' מינית, ואליס, אמו של ג'ק, שונה מאוד מאמא שלי. המרחק חשוב לי - במיוחד כאשר אני כותב על דברים רגשיים. אפילו כאשר אני 'אוטוביוגרפי', כמעט כל הפרטים מומצאים. רבים מהסופרים הכותבים בדיון יודעים שניתן לדמיין פרטים טובים יותר מהפרטים 'האמיתיים' שאתה זוכר".

     

    ואומנם, בהתחלה כתב אירווינג את הרומן בגוף ראשון. אבל אחרי ששלח אותו לכמה חברים הבין שהוא חייב להעביר את הטקסט לגוף שלישי כדי ליצור מעט מרחק בינו לבין הכתוב. "לקח לי תשעה חודשים לשכתב את הספר. המעבר לגוף שלישי שיפר את הרומן וגם הציל אותי ממנו. כבר לא הייתי יותר ג'ק ברנס. ג'ק היה מישהו אחר. במהלך השכתוב - אני כותב במכונת כתיבה ישנה - שברתי את האצבע האמצעית וקרעתי גיד ביד ימין, היד שבה אני כותב. הרופא שלי חשב שאני מפגין נטיות אובססיביות (ברור שאני אובססיבי, אני סופר!). ניסיתי לקחת תרופות אנטי דיכאוניות והרגשתי נהדר, אבל לא הצלחתי לזכור את שמות הגיבורים ברומן שלי והמשפחה שלי לא הכירה אותי, אז הפסקתי לקחת את התרופות, ורזיתי ב-13 קילו!"

     

    מתאבק לירי

     

    כתיבת הרומן הזה פעלה כקתרזיס עבור אירווינג ואפשרה לו לפתוח דף חדש בספר הסודות המשפחתי. הוא מודה כי באמצעות הפרוזה הצליח להשלים עם האירועים הטראומטיים ביותר בחייו. "הרומן גרם לי לשחזר מרכיבים מסוימים בזיכרון שלי - ההתחלות המיניות, האב הנעדר, הלא ידוע. אביו של ג'ק הוא האבא שרציתי שיהיה לי. הייתי רוצה שיראה אותי מתאבק, רציתי שיאסוף תמונות שלי, כסופר רציתי שישנן שורות שלי בעל-פה. לכן וויליאם מחקה באופן מושלם כמה שורות בלתי נשכחות מהסרטים של ג'ק. אבל כל זה לא היה אלא תקוות שווא מצידי. זה שבר את ליבי לדמיין את זה, כי אלה הדברים שמעולם לא קרו לי. כל מה שלא ידעתי בתור ילד הפעיל את הדמיון שלי, אבל מה שאנחנו לא יודעים יכול גם להוציא אותנו מדעתנו".

     

    בעבר אמרת שהכתיבה שלך היא שמינית כישרון ושבע שמיניות משמעת. האומנם? נדמה לי שכל אחד יכול לרכוש משמעת. בכל זאת נדרש קצת שאר רוח כדי להיות סופר, לא?

     

    "מה שקשה בכל רומן זה לכתוב אותו - הכוונון העדין, הטיוטות הרבות והארכיטקטורה של השלם, מבנה הסיפור; הדברים המכאניים הללו, המלאכה, השכתוב, שבמקרה שלי הוא תמידי, קשים הרבה יותר מכל דבר אישי או רגשי או אוטוביוגרפי. תשע עשיריות מתהליך הכתיבה שלי הוא לעבור שוב ושוב על הטקסט. אני כותב כל משפט כאילו חיי תלויים בכך. אני משכתב וזאת משמעת. הייתי מתאבק במשך עשרים שנה ואימנתי את בני הגדולים בספורט הזה עד גיל 47. היאבקות היא עניין של חזרה, של תשומת לב לפרטים מזעריים. אתה חוזר על מהלך עד שהוא נעשה לטבע שני. אין שום זרימה בסיפור - במיוחד אם אתה כותב (כמוני) רומנים עלילתיים ארוכים - בלי ליטוש תמידי. כמו שאמרתי, לספר זאת מלאכה. אני לא אינטלקטואל חמוש ברעיונות, אני עובד עם תאור פיסי וויזואלי - כמו הארדי, כמו דיקנס. אבותיי האמריקאים הם מלוויל והות'ורן - חברים מניו אינגלנד, מספרים ומורליסטים מהדור הישן. אין עצם מודרנית או פוסטמודרנית אחת בגופי".

     

    אז לדעתך הספרות צריכה לדעת לספר סיפור טוב ולא יותר? אתה חושב שסיפורים טובים חסרים בספרות כיום?

     

    "יש הרבה מאוד חשיבות עצמית ויומרה בעולם הספרות; סופרים רבים, או שהם אינטלקטואלים או שהם חושבים את

    עצמם לכאלה. העלילה מתה, או לכל הפחות לא נחשבת עדכנית. אבל תחשבו על כמה מהסופרים הידועים ביותר בעולם כיום - אני מתכוון לחבר'ה שיש להם קהל: גבריאל גרסיה מרקס, גינטר גראס, סלמאן רושדי, אומברטו אקו. הם מספרים המונעים על ידי עלילה, דמויות רבות ומלאוּת. הם באים ממסורת של הרומנים מהמאה ה-19. מינימליזם הוא אולי האופנה הנחשבת, אבל קוראים אמיתיים אוהבים סיפורים ארוכים ומורכבים".

     

    כפי שניתן להבין מדבריו, אירווינג אינו מחבב במיוחד את המבקרים. כמבקר בעצמו הוא מתלונן לא פעם על בורות, עצלנות וחוסר רצינות. "חלק גדול מהביקורת היום זה טענות מוסריות", אומר אירווינג , "מבקרים שיש להם בעיה עם הנושא שהסופר בחר לכתוב עליו. אלה לא מבקרי ספרות: אלה מטיפי מוסר קטנוניים. הרומנים שלי בנויים בכוונה רבה. אם המבקר לא מעריך לפחות את המבנה, את הארכיטקטורה, אז הוא או היא אינם אלא בורים או (סביר יותר להניח) מלאים בדעות קדומות על הנושא. אני אוהב פרטים (מן הסתם) ומבקרים רבים פשוט עצלנים מדי. בהשוואה למה שאני עושה, מבקרים הם חובבנים".

     

    עניין נוסף שמעסיק היום את הביקורת הוא הקשר בין קולנוע לספרות. אתה מתעסק בזה ברומן לא מעט. רוב הספרים שלך עובדו לסרטים, "העולם על פי גארפ", למשל. אהבת אותם? השתתפת בעשייה שלהם? אתה חושב על העיבוד לקולנוע בזמן שאתה כותב?

     

    "אין שום דרך להכליל בנוגע לסרטים שנעשו בעקבות הספרים שלי. סירבתי לכתוב את התסריט ל'עולם על פי גארפ' ול'מלון ניו המפשייר', כי פשוט לא ראיתי אותם כסרטים. אבל למען האמת בסוף אהבתי אותם בגלל הבמאים, ג'ורג' רוי היל וטוני ריצ'רדסון. את 'תקנות בית השיכר' ראיתי כסרט בזמן שכתבתי אותו, הובלתי את התסריט של הסרט הזה במשך 13 שנים. שיתוף הפעולה עם לאסה האלסטרום היה פשוט שמיימי, ואני עדיין בשותפות עם המפיק, ריצ'ארד גלדסטיין. אני עובד איתו על עיבוד מקסיקני ל'בן הקרקס'. אני עובד כרגע גם על עיבוד של הספר 'היד הרביעית' עם טוד וויליאמס, שכתב וביים את 'דלת נסתרת', עיבוד מצוין לחלק הראשון של 'אלמנה לשנה אחת'. לפני הכול אני נובליסט, אבל כתיבת תסריט פה ושם טובה לכתיבת הרומנים שלי. כשאני חוזר אל הרומן מעבודה על תסריט אני רואה בו דברים חדשים; הפרעה לרומנים ארוכים משרתת את הרומן היטב ותסריטים הם הפרעות טובות. כאשר מה שאתה עושה הוא בעיקרון מאמץ שנעשה לבד, כיף לשתף פעולה עם אחרים בכתיבת תסריט מדי פעם".  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    "אפילו כאשר אני 'אוטוביוגרפי', כמעט כל הפרטים מומצאים"
    עטיפת הספר
    7 לילות
    מומלצים