על הסט של "האלופה"

מדי ערב אתם מפצחים גרעיני אבטיח מול הטלוויזיה ונהנים מצפייה בעוד פרק שנון של "האלופה". הנפקתם היומיומית של פרקי "האלופה" מתאפשרת בזכות עבודתם הקשה של פועלי קו הייצור המוכשרים: צוות ההפקה והשחקנים. על מנת להמחיש לכם כיצד מתנהלת העבודה מאחורי הקלעים, בילינו יום על הסט, נכחנו בצילומי פרק של "האלופה" ובלשנו אחר האנשים שעומדים מאחורי המלאכה המאומצת. 

מתכוננים לצילומים על הסט של האלופה (צילום: יפעת שכטר)

יפעת מתעדת עבורכם את העבודה על הסט

השעה 9:30 בבוקר. יום הצילומים בעיצומו. מספר סצנות כבר צולמו בשעות הבוקר המוקדמות, וכעת עובר הצוות לצלם בחדר ההלבשה עם כל שחקני "הכוח ירושלים".

מדובר בעבודה קשה, סביב השעון. אנשי הצוות מכינים את השחקנים לצילומים: מלבישים, מעצבים שיער, מאפרים. השחקנים חוזרים על הטקסטים שלהם בפעם האחרונה לפני הצילומים בפועל, כדי לוודא שהכל כשורה וצוות התפאורה, התאורה והצילום מתכוננים לקראת צילום הסצנה.

בינתיים, ממתינים השחקנים הלבושים והמאופרים בחדר המנוחה. חלקם חוזרים על הטקסטים, חלקם משוחחים ומתבדחים זה עם זה, והאווירה הכללית מאוד נעימה.

האלופה סט (צילום: יפעת שכטר)

לפני שמתחילים לצלם, אוסף הבמאי שי קפון את כולם ועושה חזרות על הסצנה כאשר כל אחד מהשחקנים אומר את הטקסט שלו. לאחר שתיים שלוש חזרות שי נותן הוראות בימוי ומנחה את השחקנים היכן לעמוד, כיצד להתנהג, וכו.

הצילומים מתחילים. הסצנה נערכת בחדר הלבשה כאשר כל שחקני "הכוח ירושלים" נוכחים. הם מסתובבים, מדברים אחד עם השני, הכל נראה כל כך מציאותי עד שלפעמים שוכחים שזו סצנה מבויימת.

ברגע שסיימו לצלם שי משבח את מי ששיחק טוב, מסתובב בין השחקנים והצלמים, מעיר כמה הערות איך לצלם איפה לעשות קלוזאפ, על מה לחזור. מידי פעם עפר ויהודה מספקים הערות משלהם לגבי ההעמדה, הקריאה והבימוי ושואלים לדעתו של שי.

לירז צ'רכי בחדר האיפור (צילום: יפעת שכטר)

יהודה לוי נכנס לדמות (צילום: יפעת שכטר)

חזרות עם נערת התסריט (צילום: יפעת שכטר)

לאחר כל ההערות והתיקונים מצלמים פעם נוספת. כך כל סצנה מצולמת פעמיים עד שלוש פעמים. מידי פעם השחקנים מפספסים דבר מה בטקסט וחוזרים על הסצנה שוב.

אחרי סיום צילום הסצנה, מתחילים לעשות חזרה על הסצנה הבאה שמתרחשת אף היא בחדר ההלבשה ושי שוב מכנס את כולם לחזרה, מעיר הערות ומקשיב להצעות השחקנים. שוב מתחילים לצלם וחוזר חלילה עד שהכל יוצא מושלם.

האלופה יהודה לוי סט (צילום: יפעת שכטר)

באחת הסצנות השחקנים אמורים היו להכנס יחד לחדר הלבשה כשהם חוזרים מהמשחק. כדי להעניק תחושה הכי מציאותית שרק אפשר, שי נותן להם הוראה ללכת מהמסדרון עד לחדר הלבשה כדי שירגישו שהם באמת באו מהליכה במסדרון ולא המתינו מאחורי הדלת.

התוצאה הסופית של ההליכים האלה אנחנו נהנים לנו ערב ערב מול המרקע.

וכמובן אסור לשכוח את כל הצוות שעובד קשה כדי שאנו נוכל לצפות בהנאה בסדרה.

הגרדרובה- יהודה לוי השיער- סער פדידה (צילום: יפעת שכטר)

שי קפון והכח ירושלים (צילום: יפעת שכטר)

מירב מתגנבת לסט כניצבת (עם שורות!)

6:20 הטרנזיט של "האלופה" מלקט את השחקנים שגרים באזור ת"א-גבעתיים לעוד יום עבודה. היום, גם אני אחת מהם, למרות שלא שיננתי אף לא מלה אחת מהטקסט שאני אמורה לדקלם, אשר הועבר אלי כבר לפני שבוע. בעודי משתחלת אל רכב ההסעות, אני מבחינה בעלם בלונדיני, שיושב במושב עליו צנחתי ועובר על הטקסטים שלו. 

"בוקר טוב. מי את?"

"אני הפרמדיקית".

הדמות שאגלם (פרמדיקית) היא חסרת שם ולכן החלטתי להיות ג'יין דו כמוה, בביקורי בסט הצילומים של "האלופה" באולפני נווה אילן.

הטשטוש בו הייתי נתונה לא ערפל לגמרי את ראייתי כך שזיהיתי את הדובר בודאות כעפר שכטר. "שיזוז קצת" חשבתי, "וייתן לי לשכב על המושב". עוד לא שבע בבוקר והבנאדם שקוע עמוק באייפוד ומדיף רעננות של זריחה בגווני גרנולה סוכר חום ותה בבונג.

לכסנתי מבט עייף אל ערימת הדפים העצומה שהוא השעין על ברכיו. הייתי צריכה לעשות את הדבר הראוי: לגזור עונש מוות על החוצפה שלי ולהתחיל ללמוד בעל-פה את שורותי המסכנות, אבל במקום זאת כל מה שחשבתי היה לבקש מעפר בנימוס לעבור אחורה. או אם אפשר אולי, להניח את ראשי על ברכיו, למתוח את רגלי לאורך המושב ולנמנם.

עלם בלונדיני וסקאזי (צילום: יפעת שכטר)

כשהגענו נווה אילנה הנהג השליך אותנו בפתח האולפנים וכולם מיהרו לחדר המשמש כמזנון וכחדר מנוחה לניצבים. על השולחן: כריכים, פירות ושתייה חמה שמתכלה במהירות. השחקנים ממהרים לחדרי ההלבשה והאיפור.

סיימתי להתלבש ולפתע נתקלתי בבחור שלבוש בדיוק כמוני. רציתי לדרוש ממנו שיחליף בגדים מייד, ושיפסיק להעתיק ממני, אבל אז הוא הקדים ופנה אלי: "אה, גם את פרמדיקית? גם אני."

ניצב אחר הצהיל לעברי פנים נהנות מדי: "הי, שנינו ניצבים!". אכן, צירוף מקרים מטורף.

"באיזה משולש?" שאלתי. הוא לא הבין אז השווצתי: "אתה אולי ניצב חמודי, אבל לי יש תפקידון. כן, אני זוכה לומר כמה שורות". הקנאה התפשטה על פניו הניצביות. הקנאה והבושה. הוא הבין: אני הרי שחקנית מחוננת, עם כל 5 שורותי, מי הוא שיפתח איתי בשיחה בכלל.

הניצבים הם האוכלוסיה הכי מקופחת על הסט. כיוון שהשחקנים ואנשי ההפקה מתייחסים אליהם כאל אוויר הרים ירושלמי הם נאלצים לנהל שיחות בינם לבין עצמם. והשאלה הבוערת שעל סדר יומם היא תמיד: "מאיזו סוכנות ניצבים את?"

"שום סוכנות".

"הגעת בפרוטקציה?"

"נואפ".

כאן נגמרות להם המלים. הם פשוט הולכים לקיר ודופקים בו את הראש עד שמישהו צועק להם: "זה בסדר, היא מסוכנות!" ולוחש לי: "בחיאת, תגידי שאת מסוכנות".

לא פלא שמצבם קשה. כשהם מסיימים לעבוד, כלומר להיות להיות מוצבים, נאסר עליהם לנוח בחדר ההלבשה. או האיפור. או חלילה בחדר השחקנים. הם מגורשים לחדר ההוא עם המזנון ונאלצים לישון שם על דרגשי עץ.

אבל לפני כן הם משמשים תפאורה על הסט ואני הייתי תפאורה עם מלים. נערת התסריט החמודה הרגיעה אותי שגם גדולי השחקנים, כלומר אלון מזרחי, שוכחים לפעמים את הטקסט.

גם הוא שוכח. אלון מזרחי (יפעת שכטר)

לפחות לא נאלצתי לדחוף עשרות רוגלעך לבית הבליעה כמו מוסקו אלקלעי ועפר שכטר. הם חזרו שוב ושוב על סצינה שדרשה בליסה מרובה של רוגלעך. למרות שהיו קרובים מאוד להמטיר עלינו נהרות של קיא בטעם צימקאו וקינמון הם ביקשו לצלם שוב בכל פעם שנדמה היה לו שהסצינה לא מושלמת. מקצוענים.

זייפתי את שורותי 3 פעמים ואז טיטאו אותי מסט הצילומים. עוזרת ההפקה שלא הבינה עדיין שאני שחקנית מהוללת כיוונה אותי לחכות שעות להסעה חזרה הביתה עם שאר הניצבים. אבל אני התגנבתי לחדר המאפרים לשם קיפצץ מדי פעם היופי העוצמתי של מיכל גבריאלוב הקומית שאם אפשר היה לשכפל משהו מהסט ולקחת הביתה- אז אותה. 

כן, גם במציאות היא כזאת: מושלמת. בחדר האיפור יש טלוויזיה קטנה ממנה אפשר לראות את כל מה שקורה על הסט. שי קפון נראה בו כשהוא מביים במרץ. הוא אמנם לא משה קצב, נשיא המדינה, אבל  כריזמה בכל זאת יש לו.

פרפקטו (מיכל גבריאלוב)

ובאותו הזמן ממש, במקום אחר לגמרי ביקום שנמצא שני מטר משם, (כלומר: חדר ההלבשה) מוסקו אלקלעי הולבש בחליפה ושאל אותי אם "אמא שלי חתיכה". סבא אוסקר הוא האדם הכי אנרגטי, חברותי ועליז במתחם נווה אילן והיחיד שניהל איתי שיחה ארוכה. חוץ מהילדים.

אלו ילדים? ילדי כיתה ה1, מבי"ס "היובל" בגבעת משואה, ירושלים. הם הגיעו לסיור באולפנים. אסור לדבר בקול רם או לצלם בתוך הבניין והם מאוד ממושמעים. "הנה תום!!" שכטר נחמד אליהם על אף שעבד ועוד נכונה לו עבודה רבה. הם נלהבים. הדמות שהם הכי אוהבים: אוסקר. אחריו: סיגי. ילדה יפה אחת מראה לי קלסר מלא בתמונות של עדי הימלבלוי.

פתאום לירון וייסמן מגיחה משום מקום לבושה בחלוק. היא מנופפת להם לשלום חפוז. הם מאוכזבים. אחר כך תבוא ותרקוד איתם ריקוד משוגע.

כש"דריהההה!!" ו"ג'לללללל" מגיעים לשטח נבנית סביבם חומת ילדים בצורה ממנה נשלפות עשרות זרועות שדורשות חתימות ועכשיו. בסוף הביקור שלהם ושלי הם מצטלמים עם מיכל ומוסקו מחוץ לאולפנים ואין מאושרים מהם.

הם היו שמחים עוד יותר להתחלף איתי ולנסוע עם מוסקו ומיכל במכונית אחת כל הדרך לתל אביב. אפילו היו נחנקים בכיף מעשן הסיגרים של מוסקו. רק אחרי שהורדתי בחזרה בת"א נזכרתי: לא איפרו אותי כשצולמתי.

היא לא צריכה איפור. מיכל גבריאלוב (צילום: יפעת שכטר)

נהדר. אני אופיע בטלוויזיה בלי מייק-אפ, בלי ליפ גלוס, בלי ריסים מלאכותיות. ולא שצולמתי ליד פוקדי תחנת הטוטו של דוד - הציבו אותי דווקא ליד עפר שכטר. כך שאם אתם רואים מפלצת סתורת שיער עם עיניים נפוחות מעייפות בסצינה אפופת רוגלעך ב"אלופה" - המפלצת הזאת היא אני.