שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    כך התפצלתי
    תזכורת: לפני ארבעה חודשים יצא ניר קיפניס למסע של שדרוג הגוף וחקר הנפש. עד כה הוא גזר על עצמו פעילות גופנית, דיאטה והסרת שיער. ניסוי ד': טיפול קוסמטי. סיכום ניסוי: עונג. הנבדק הסיק שאם יש קוסמטיקאית, לא צריך פסיכולוג. התפתחות בלתי צפויה א': בעיה רפואית באיבר הישיבה של הנבדק הצריכה התערבות כירורגית. התפתחות בלתי צפויה ב': אלוהים נגלה אל הנבדק (ברמת השרון). התפתחות בלתי צפויה ג': בעקבות ההתגלות האלוהית תפס לפתע הנבדק שאישיותו התפצלה - ושהחצי הלא נכון שוכב עם אשתו

    אני מקווה שלרובכם יש בארון לפחות אקס מיתולוגית אחת (ולמי שאין, מומלץ למצוא אחת דחוף, כדי להתחבר טוב יותר לקטע הבא). אתם יודעים על מה אני מדבר: אחת כזאת שמספיק לראות לרגע, אחרי עשר שנים, כדי להרגיש צביטה בלב. אחת שכשמזכירים את שמה בסתם שיחת סלון, אתה נדרך כמו קפיץ כדי לשמוע מה יש למישהו לומר עליה.

     

    ובכן, עבור אנשים שמנים, גמילה מאוכל היא כמו גמילה מאהבה נכזבת: בהתחלה הגעגועים אוכלים אותך, אבל אתה נחוש להיגמל, מחליט שהפעם אתה חזק כמו סלע, ששום דבר לא יחזיר אותך למערכת היחסים הרעה ההיא. אחר כך אתה מפתח מעין טינה חיונית למושא אהבתך לשעבר: אתה נוחר בבוז בכל פעם שאתה נזכר איך היית כרוך אחריה, איך רק בגללה היית הולך לישון עם בטן מלאה או עם דמעות בעיניים (תלוי על מי מדברים, על האוכל או על האקסית). ואז, כשאתה מרגיש חזק מספיק, אתה יוזם את המפגש.

     

    במקרה של אהבה נכזבת זה יכול להיות כל מקום שבו אתה יודע שגם היא תהיה, ובזמן שבו אתה כבר מרגיש מוכן: אתה נראה טוב, היא לגמרי מאחוריך, יש לך כבר קשר טוב בהרבה עם מישהי חדשה, הקריירה שלך בשמים, ובכלל - החיים יפים. אלא שבתוך כל האגו-טריפ הזה אתה יודע שעמוק בפנים אתה הולך לשם רק כדי להראות לבת זונה מה היא הפסידה. וזה קצת בעייתי, כי הדבר הכי שקוף בכל ה"להראות לה" הזה הוא העובדה שאין דבר בעולם שאתה רוצה פחות - אבל משתוקק אליו יותר - מלהיות איתה עוד פעם.

     

    כך מוצא את עצמו המשתקם הח"מ משוטט בינות היכלי מזון, מסיבות ברביקיו פרועות וארוחות גורמה, רק מתוך תשוקה אחת: לקבל עוד צ'אנס לעשות את זה עם האוכל, והפעם כמו שצריך. לא מתוך תשוקה שנגמרת במפח נפש, אלא מתוך זהירות, נסיון וחוכמת חיים, במערכת יחסים מאוזנת ובריאה שיש בה קצת סלטים, כמה מנות ביניים, פה ושם עיקריות וגם כמה קינוחים. הכל במידה, הכל בשליטה. והכל בקאנטים, חברים, כי כמו שלעולם לא תהיה ידיד אמת של האקס-מיתולוגית שלך, כך גם לא תיתכן ידידות אמת בינך, השמן-לשעבר, לבין צלחת האוכל שלך. או שתדחה אותה על הסף (אופציה אחרת היא למלא אותה בדברים שיעבירו לך את התאבון), או שתשקע בה לבלי שוב. גם באוכל, כמו בכל אהבת אמת, כשנפרדים אין אמצע. אפשר רק לאהוב או לשנוא.

     

    החיים על פי מונה

     

    חמוש בתובנה החשובה הזו ובטרנינג אופנתי, שמתי פעמי לרמת השרון, לסניף המקומי של שוקי זיקרי. מה שהיה פעם שמו של בחור מוכשר עם מספריים הפך ברבות השנים לתעשיה של מספרות ומכוני יופי - גם לגברים, מתברר. ובכל זאת, כמו בביקור קודם אצל רונית רפאל, כשהגעתי למקום הייתי הגבר היחידי בסביבה. זאת למרות שמונה, האישה והאגדה שבשבחיה אפליג תיכף, נשבעה לי שיותר ויותר גברים גילו את הכיף שבטיפוח. אז יכול להיות שאת הכיף הם גילו, אך מאידך את העבודה שמממנת אותו קשה להם לעזוב בבקרים. כך שהגברים אולי בוכים בלילה, אבל הגברים החדשים בוכים דווקא ביום. אחרי הצהריים הם עושים חיים משוגעים.

     


    אין עוד פסיכולוג בעולם שיכול היה לגרום לי לרוץ ככה אל אשתי

     

    מונה נראית כמו בת השכנים שנסעה לארה"ב לכמה שנים, וחזרה עם טאץ' קל של מרילין מונרו ועם כמה תובנות על החיים ועל קוסמטיקה (בהמשך גיליתי שזה בעצם אותו הדבר, ושהקוסמטיקה היא פשוט סעיף לא מספיק מוערך בפילוסופיה). בעודה משכיבה אותי על מיטה קטנה באמצע חדר טיפולים זעיר ומצווה עלי להיפרד מהחולצה, היא מרצה באוזני על חשיבות טיפולי הפנים בכלל, הדגשים הגבריים בפרט ומדגישה את האלמנט הנפשי שבחוויה: הארומתרפיה, השלווה, הפינוק.

     

    החדר חשוך, המוזיקה ברקע נעימה וחרישית, ומונה - ש"הגיעה מתחום הספא" כהגדרתה, משתדלת בכל כוחה להפוך את השעה הבאה לאחת הנעימות שידעתי לאחרונה. לזכותה ייאמר שהיא מצליחה ובגדול: אני, שטיפולי הפנים שלי כללו עד היום רק הוצאת "שחורים" מול המראה שבאמבטיה (או לכל היותר הרחקה בפינצטה של שערה שצמחה לה מעל קו הגילוח), נשבעתי שמעתה אני מגיע לכאן לפחות פעם בחודש.

     

    כן, אני רוצה להפקיד את פני בידיה האמונות של מונה, לשמוע ולהשמיע - בטיפול שעלול לחסל את הפסיכולוגיה הקלינית אחת ולתמיד. למה לך לרבוץ מול איזה חנון, שבמקום לחוות את החיים דגר באוניברסיטה על פרויד ויונג, כשאתה יכול לשמוע ממונה משפטים כמו "אומרים שכשהאישה מאוד אוהבת את בעלה, הילד הראשון יוצא דומה לו" - שגרם לי לרוץ הביתה, לחבק את הגברת קיפניס ולנשק אותה בחום (רק בזהירות, לא להרוס את האפקט של הטיפול בפנים). מכיוון שהגר, בתי הבכורה, היא תעתיק גנטי שלי, אין עוד פסיכולוג בעולם שיכול היה לגרום לי לרוץ ככה אל אשתי. פסיכולוג אמרתי? קוסם.

     

    אחרי שלמדתי ממונה את סגולותיו הנעלות של כל קרם, הבטחתי לה שמעתה אקפיד יותר בבית (כי העור שלי הוא "טריקי": מבחוץ הוא נראה חלק ויפה, אבל מבפנים, כמו בירושלים, אלפי שחורים יושבים במחשכים ומחכים לפקודה להסתער). נפרדתי ממנה בדמעות - ועברתי לגלית ממחלקת המניקור והפדיקור.

     

    הגיגית של גלית

     

    עוד לפני שהנחתי את קצה אצבעי בתוך גיגית המים החמים בישרה לי גלית ש"המאפרת שלנו קוראת את כל הכתבות שלך, בדיוק דיברנו עליך למטה". זה בדיוק האות לעזוב לשנייה אחת את הפדיקור, ולהפוך במשפט הזה עוד קצת. אני, ניר קיפניס, בנם של רבקה ומנחם קיפניס, שהייתי סמל לאדם השמן, הרופס, זה שאוטומטית משפיל את מבטו כשאשה מצודדת עוברת בסביבה - אני ולא אחר הפכתי לנושא שיחה בין נשים. ועוד איפה, מכל המקומות שבעולם? בהיכל היופי של שוקי זיקרי ברמת השרון.

     

    לנגד עיני צועדים בסך גדולי האנושות משחר ימיה: אברהם אבינו, סוקרטס, אלכסנדר מוקדון, יוליוס קיסר, שייקספיר, וושינגטון, ג'פרסון, צ'רצ'יל, בן גוריון וגברי לוי. מה אני אגיד לכם? חבורה של אפסים. אולי הם הצליחו פה ושם להשאיר את חותמם על האנושות, אבל מעולם - אני חוזר, מעולם - לא הפכו כמוני לנושא שיחה בין קוסמטיקאיות, מאפרות, מניקוריסטיות וספריות צמרת.

     

    ומפסגת האגו חזרה למי-האפסיים של גלית והגיגית. מתברר שפדיקור הוא דבר נחמד; קצת כמו להוריד גרב מיוזעת בחדר ממוזג. גם המניקור, שמלווה במסז' קל של כפות הידיים, מתגלה כתופעה שלא נחשפתי אליה מספיק עד שהייתי לנושא לשיחת נשים. ההפך הוא הנכון: תמיד התגאיתי ביכולת ללכת ברגליים יחפות על חצץ או אספלט לוהט ביום קיץ, ובידיים עם יבלות מימי הצבא והבניין, שכל שנות הלימודים והעיסוק במקצוע חופשי לא הצליחו למחוק - ופתאום אני מוצא את עצמי חושב מחשבות כמו "אולי כדאי שאתחיל להתאמן בחדר הכושר עם כפפות, למה להרוס את כפות הידיים".

     

    מרוב התרגשות לא שמתי לב אפילו שאני פוסע ברחוב ביאליק ברמת השרון, בלי לדעת לאן בעצם אני הולך, שקוע כולי במראה החדש שלי. ואז זה הגיע - אותו קול אלוהי שדיבר אלי ישר משמי השרב החיוורים של היישוב הכי מושמץ בישראל: "קיפניס ידידי, עם כל הכבוד לקרמים ולטיפולים, ללייזרים ולדיאטות, הרי שעם כל הסיסי-טוק הזה לא תגיע רחוק".

     

    האמת היא שהקב"ה די צדק (בניגוד למקרים אחרים שבהם היו בינינו חילוקי דעות, כמו למשל בקשר לשואה, או לדרבי החיפאי האחרון). לא רק שלא הגעתי רחוק - אפילו עד רחוב סוקולוב הסמוך התקשיתי להגיע, בעטיה של אותה בעיה רפואית שפקדה אותי לקראת סוף הגליון הקודם של "בלייזר".

     

    זה הזמן לגלות שעוד לפני הביקור אצל שוקי זיקרי, נקבע לי תור לניתוח בגין אותו סימפטום רפואי המכונה "פיסורה". עד לרגע האחרון השתעשעתי לי במחשבה שכל המשחות שנטלתי יפתרו לבסוף את הבעיה וברגע האחרון ימנעו את הניתוח, אלא שאחרי שעתיים בקירוב של רביצה במנעמים תוך כדי נטרול של כל סוג שהוא של לחץ פיזי ו/או נפשי, הבנתי שנגמרו ההדחקות: את הפנים היפות שלי אני יכול להפקיד בידי הקוסמטיקה, אבל לבעיות בצד ההפוך דרוש פתרון כירורגי.

     

    איך זיינתי את י'

     

    יומיים מאוחר יותר מצאתי את עצמי לבוש בחלוק הכי מטופש שאפשר להעלות על הדעת, מטושטש מוואליום ומחכה להרדמה כללית (שהדבר האחרון שהספקתי לראות בטרם צנחתי אליה היה את הסניטר, שהכין אותי לניתוח באמצעות שני מגביהי רגליים, כנהוג במרפאות גינקולוגיות). "או.קיי, אלוהים", יצרתי שוב קשר עם בורא עולם ומנהיגו, "הבנתי את חוש ההומור החולני שלך, הבאת אותי עד לקצה התחתית של הזהות הנשית השאולה שלי כדי להבהיר לי שהגעתי לסוף. מכאן נצא רק עם יו-טרן".

     


    נפרדתי בדמעות - ועברתי לגלית ממחלקת המניקור והפדיקור

     

    מה שכן, אחת ההודעות האחרונות שקיבלתי לפני הניתוח - בעודי יושב ובוהה בסרט החדש של אלמדובר, ותוהה האם באמת סרט על אנשים בתרדמת הוא המצרך הכי מרגיע לפני ניתוח בהרדמה כללית - היתה ממונה, שהתקשרה לשאול איך אני מרגיש אחרי הטיפול. ללמדנו שלאלוהי צבאות יש גם כמה צדדים חיוביים, אחרי הכל.

     

    ומהבורא לשלוחתו עלי אדמות, הלוא היא ז' שתחיה (תודו שהתגעגעתם). האבחנה שלה היתה חד-משמעית: "קוקסינל", היא פסקה כשהראיתי לה את שלל הבקבוקונים המצוינים שקיבלתי במתנה ממונה. "אני לא מאמינה איזה הומו נהיית, יש לך כבר על המדף באמבטיה יותר מוצרים ממה שיש לי". כך, בנימה ספרותית משהו, החזירה אותי אשת חיקי לקרקע המציאות המייסרת. זה לא שדמותו של בן זוגה המשתקם לנגד עיניה אינה נעימה לה, אלא שהשיפור לא רק בגזרתו - אלא גם במצב רוחו - חורה לה עד מאוד. שכן אין דבר עצוב יותר לאשה נשואה מאשר בעל שמח, במיוחד אם שורשיה נמצאים באותה גלות ממנה עלו לישראל, למרבה הצער, אבות אבותיה של ז'.

     

    בשבת האחרונה, למשל, היא לא דיברה איתי בגלל שזיינתי את י'.

     

    י', למי שטרם הספיק להכיר, היתה חברה טובה של רעייתי, בחורה יפה להפליא ומעט מוזרה, שפיתחה ברבות השנים נטייה קלה להשמנה (אבל לא בגלל זה זיינתי אותה). האמת היא, שאפילו נשיקה על הלחי לא קיבלתי או הענקתי לה מעולם, שלא לדבר על העובדה שהפעם האחרונה שבה התראנו היתה לפני תשע שנים, ושגם ז' לא ראתה אותה מאז - מה שלא הפריע לה לחלום בלילה שבין שישי לשבת שהיא תופסת אותי על חם עם י'.

     

    כתוצאה מכך נאלצתי להתבייש לי מאוד במהלך כל שארית הוויק-אנד. פחות בגלל החלום (אפילו אינקוויזיטורית ידועה כמו ז' לא תייסר אותי רק בגלל חלום) ויותר בגלל תגובתי לשמעו.

     

    ז': "אתה לא מאמין מה חלמתי אתמול בלילה, היה לי חלום מופרע כזה שבו אני תופסת אותך באמצע זיון עם י'".

     

    אני (משתדל לחשוב מהר על אליבי אבל מגיב אינסטינקטיבית): "תגידי, היא עוד נראית טוב כמו לפני עשר שנים?".

     

    זה, פחות או יותר, הספיק ל-ז' כדי להחליט שלא לתת לעובדות לבלבל אותה - הרי בכלל לא משנה אם היה או חלמה היא חלום - מה שקובע הוא שאני רוצה. ואיך יודעים שאני רוצה? פשוט מאוד: די להזכיר שם ממין נקבה, כדי ש-ז' תגיד עליה "מכשפה". ואני, בחוסר זהירות קיצוני, אומר משפט סופר-פרובוקטיבי כמו "היא דווקא בסדר לדעתי" כדי להפוך אותי למועמד לגירוש, או גירושים. לא סתם טענו חז"ל שהחיים והמוות הם ביד הלשון, במיוחד אם אתה חי לצד פוליגרף כ-ז'.

     

    אלא שאז, בדיוק בנקודה שבה התחלתי לחשוב שכל מה שאומר (בלי קשר למה שאעשה, או יותר נכון שלא אעשה) נרשם וישמש כנגדי - הבחנתי בניצנים ראשונים של מהפך.

     

    איך זיינתי את עצמי

     

    אולי זה הניתוח שלאחריו הייתי מוטל חסר יכולת תפקוד כלשהי במשך יומיים-שלושה, אולי זו העובדה שבאמת לא העדפתי אחרת על פני ז' (בספטמבר אנחנו סוגרים עשור מאז קידשתי אותה כדת משה וישראל) ואולי היא פתאום גילתה שהיא בעצם המוטבת העיקרית של הפרויקט, ולא הקורבן שלו. איך שלא יהיה, פתאום היא התחילה להסתכל בי במבט שונה: אולי לא מעריץ, בואו לא נגזים, אבל בהחלט מלא הערכה לחזות המשופרת שלי.

     

    פתאום לפני השינה אני מרגיש יד זרה אך מוכרת מלטפת את החזה או הזרוע, שהפכו מן הסתם למוצקים בהרבה ופה ושם נשמעים גם כמה מלמולי פרגון או הערכה. ואז, רק אז, אני קולט ש-ז' עשתה את עיסקת חייה. אני רץ שעות במכון הכושר, אוכל מיני ירקות, מסיר שיער בלייזר ומנקה את עור הפנים - והיא, בלי לזוז מילימטר, מנהלת רומן מהצד! ועוד איתי! עם ניר קיפניס המשופר!

     

    עכשיו אני קולט שאת הקרב הזה הפסדתי מראש: אני אולי אבא יותר טוב ממנו, בשלן מקצועי ויצירתי ומפרנס לא רע בכלל, אבל הוא, חברים, הבן זונה הזה שהסתנן לגופי, נראה הרבה יותר טוב. עד כדי כך ש-ז' מלטפת אותו בלילות (והוא גם זיון בכלל לא רע).

     

    גבירותי ורבותי, יש לנו נוק-אאוט. אפילו הילדים מחבבים יותר את ההוא, החדש. הילדים שגידלתי באהבה כה רבה, שהייתי בטוח שהאהבה שלהם היא כמו שלי אליהם - אינה תלויה בדבר. פתאום הגר מתחילה לחבק אותו ברחוב לפני שהיא נכנסת לקייטנה, ורן הקטן מבקש ממנו ללמד אותו איך עושים שכיבות סמיכה (שזה מה שהאידיוט עושה על הרצפה בבית שלי בכל פעם שהוא מגלה בחרדה שעברו כבר יומיים בלי שביקר במכון).

     

    ולא רק במשפחה שלי הוא עושה שמות. גם ברחוב היחס השתנה מקצה לקצה: כשהוא יורד עם הכלב במקומי בלילות (אפילו ידידי הטוב ביותר די מחבב את המלוקק הזה), כל בעלות הכלבים, שפעם היו בוחרות את הספסל הכי רחוק בגינה כדי שלא יחשבו חלילה שאנחנו ביחד, ניגשות לשאול "בן כמה שלך?" ולהגיד "איזה יפה, ממש מקסים". וההוא, נראה שגם משפטים הוא שולף בלי שום בעיה: "תודה, אבל תגידי גם משהו על הכלב כדי שלא ייעלב".

     

    ולא רק בגינה: גם על הבר אני קולט איך מישהי, שפעם מבט אחד ממני היה גורם לה לעזוב את המקום ולהחליט שיותר היא לא יוצאת לבד מהבית, משתדלת פתאום ליצור קשר עין. היא שולחת יד ומסדרת את השיער בתנועה קלה, כמעט בלתי נראית, מותחת את הצוואר, זוקפת מעט את החזה (הי, לא רע בכלל!) והכל לכבוד ההוא, החדש.

     

    ולא רק נשים, אלא גם גברים אוהבים יותר להיות חברים של ההוא. אני לא מדבר על חברים קרובים, כאלה שהיו ידידי נפש, אלא מכרים מזדמנים, שפעם היו מסתפקים ב"שלום-שלום" קצר ומסתלקים. עכשיו הם נעצרים לרגע כדי לנהל סמול טוק עם הדרינק ביד. למה? כי כולנו, מתברר, משועבדים למראה החיצוני. אפילו אני, ששונא לפעמים את הבן זונה הזה שפלש לחיי השלווים וערער אותם כך לפתע, לא יכול שלא להודות שבעצם אני נורא רוצה שנהיה חברים.

     

    והקטע הכי גדול בכל העניין: ההוא עוד מה זה רחוק מלהיות מושלם. יש לו עוד כמה וכמה קילוגרמים מיותרים, יש לו עוד הרבה עבודה במכון, יש לו עוד כמה פגמים אסתטיים שבחודשים הקרובים מן הסתם עוד ינסה לתקן - שלא לדבר על הבלבול הנפשי שמתלווה לכל העניין.

     

    וכך, אחרי לילה של שתייה (שלכל אורכו הוא משך אלינו מבטים ואני דחיתי אותם), התנדנדנו שנינו הביתה. שנינו חזרנו אל אותה האשה ואל אותם הילדים. זר לו יביט בנו יראה בוודאי אדם אחד, מעט שיכור, מזגזג בדרך הביתה ונראה מהורהר משהו; אבל אנחנו (כשאנחנו שותים אני ממש מחבב אותו), כמו צמד קוני-ליימלים, מזמזמים לעצמנו את "אומרים כי אני אינני אני" ותוהים אם האידיליה הזו תימשך גם כשנתעורר בבוקר, ליד האשה האחת ששנינו כל כך אוהבים. 

     

    צילומים: זיו קורן
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הגברים אולי בוכים בלילה
    צילום: זיו קורן
    אבל הגברים החדשים בוכים דווקא ביום
    צילום: זיו קורן
    אחרי הצהריים הם עושים חיים משוגעים
    צילום: זיו קורן
    אני, שטיפולי הפנים שלי כללו עד היום רק הוצאת "שחורים" מול המראה שבאמבטיה
    צילום: זיו קורן
    נשבעתי שמעתה אני מגיע לכאן לפחות פעם בחודש
    צילום: זיו קורן
    מומלצים