"מזל טוב, אתה בהריון". 9 חודשים מוזרים מהצד הגברי

אתה חוזר הביתה מאוחר ומגלה שהיא כבר נוחרת בחדר השינה. לא נורא. אתה חוטף פחית בירה מהמקרר, בועט בשקט את הנעליים ומתגנב לסלון, מבסוט מההזדמנות להתייחד לשעה קלה עם ערוץ הספורט. אתה מדליק את האור, מזיז ערימה של עיתונים ופתאום מגלה ספר קטן, צהוב, ושמו "מזל טוב, אתה בהריון – המדריך של הגברים לאבא החדש" (הוצ' "ידיעות ספרים").

מה זה? יכול להיות שטעית בכתובת, שהגעת לבית אחר ושהספר הזה מיועד לגבר אחר? לא. יכול להיות שאשתך קנתה את הספר הזה לגבר אחר שעומד להפוך ל"הר", לצד אשתו ההרה? לא ולא. יכול להיות שהיא כאילו במקרה שכחה אותו בסלון, כדי שתמצא את הרמז הבכלל לא דק?

כדאי שתתרווח בכורסה (כדי שלא תיפול מרוב צחוק) ותתחיל לקרוא את הספרון שכתב אורן רוזנשטיין, 39, איש רב תארים (עורך-דין, מגשר, עיתונאי, שדר ספורט ומגיש תוכניות ילדים בטלוויזיה), שהחשוב שבהם הוא "אבא של אריאל". בחיוך שנון הוא פונה אל "אחיי ההריוניים" ומזמין אותם למסע תיעודי בתשעת החודשים, בליווי איורים שובבים של אמי רובינגר, ייעוץ רפואי רציני לחלוטין של ד"ר איתי גל ואינספור משימות מהחיים.

בפרק הראשון, המתאר את ליל האהבה שבו נוצרה "עובי", קיצור של "עוברינה", המשימה היומית היא "הצטלמו ביחד בחדר שבו, על-פי כל ההערכות, יוצר הצאצא ושימרו למזכרת". בפרק המתאר את היום הגדול, שאליו מתכוננים כמו למבצע אנטבה, המשימה היומית היא "לצלם עוד ועוד את /המלך המלכה החדשים של המשפחה ולא להתייאש. גם קלאודיה שיפר נראתה כמו קרפד בגיל הזה".

משפחת רוזנשטיין, הכוללת את אורן, אשתו מזור ("כולם בטוחים שזה שם משפחה") ואת אריאל בת השנה וחודשיים, קפצה ארצה לשבוע כדי לקדם את הספר החדש, שהוא הבייבי המשותף לכולם, ומיד שבה לניו-יורק, שם עובד אורן בארבע השנים האחרונות בגיוס תרומות למען עמותות שעושות דברים טובים למען ישראל.

"אשמח להעביר את חיי ללא אף בן, עם עדר של בנות חמדמדות סביבי" צילום: דורון קליר

"החלטתי לכתוב את הספר הזה כשהגעתי למסקנה שהגברים הם עם כזה, שלא מדבר, וכשהוא מדבר – הוא משקר", אומר רוזנשטיין. "הנשים, לעומתנו, הרבה יותר פתוחות והרבה יותר כנות ולכן יש להן אפשרות להיעזר זו בזו במצבים שונים של מצוקה. הגברים מרגישים שהם חייבים לשדר ללא הפסקה שהכל בשליטה. כשהם נכנסים להריון הם מתחילים להקרין את 'זה נפלא, אני הגבר הכי מאושר בעולם' ואחרי הלידה הם מתחילים להכריז ש'זה הדבר הכי נהדר שקרה לי', עד שאפילו בפני עצמם הם חוששים להודות שלא הכל ורוד, שיש קצת לחץ ושגם עליך עובר משהו, למרות שהתינוק צומח בבטן שלה.

"אף אחד לא אומר לך שתצטרך לשיר 'ידיים למעלה, על הראש' 15 אלף פעם בחודש, שברגעים מסוימים זה יהיה מאוד קשה או מאוד משעמם, ושלא תוכל לנהל שיחות אינטליגנטיות עם יצור שלא מדבר. אף אחד לא מטפל בפער שבין הציפיות לבין המציאות. הגבר בטוח שאשתו תפשק רגליים וסינדי קרופורד תקפוץ החוצה עם חליפת מנהלים ותיק עור. במציאות, מה שיוצא זה הכלאה בין עטלף לעכברוש, אדום, רירי, מתקלף, צורח, עם שיערות שחורות ושמנוניות. ועכשיו – תתאהב".

אבהות מאוחרת

רוזנשטיין הגיע לאבהות בגיל מאוחר יחסית, "שנבע משרשרת של בעיות כמו רווקות מוגזמת, פחדנות, חיבת יתר לשינה ומגורים בקופסת גפרורים תל-אביבית". לפני שבע שנים הוא הכיר את מזור, 33, עורכת-דין, "שהיתה הראשונה והיחידה בארץ עם השם הזה, עד שהשכנה שטיפלה בה ילדה ונתנה אותו לבתה".

- שניכם עורכי-דין. נפגשתם במסדרונות בית-המשפט?

"ממש לא. הסיפור שלנו התחיל בחתונה של זוג אחר. מזור באה לחתונה עם אמא שלה, על תקן הנהגת, ואבא שלי הגיע לחתונה עם אשתו, שהציגה בפניו בחורה מדליקה וברוב התלהבות הוסיפה ש'חבל לשדך לה את אורן, הוא לא ראוי לה'. כך שמעתי לראשונה על מזור. קיבלתי את מספר הטלפון שלה מאמה, צלצלתי והשארתי הודעה, וכשהיא חזרה אלי הצעתי שתסגור ואני אצלצל אליה. מזור אמרה 'אין צורך, זה יהיה קצר, צלצלתי רק להגיד שאני לא מעוניינת', אבל בתור פטפטן ידוע הצלחתי לגרור אותה לשיחה. נפגשנו בבית קפה של חנונים ירושלמיים ולשנינו זו לא היתה אהבה ממבט ראשון. הדייט השני היה אפילו יותר גרוע מהראשון, לא הוצאתי מהפה אף מילה. רק בדייט השלישי..."

- אתה מצטער שלא הגעת להורות בגיל מוקדם יותר?

"לכל גיל יש את היתרונות והחסרונות. אני מכיר גברים בני 22 שכבר בשלים להורות וכאלה שבגיל 45 ממשיכים להסתובב כמו אווזים זחוחים וחושבים שעוד לא נולדה זו שתתאים להם. כשאתה עושה ילדים בגיל צעיר, כנראה שאתה יותר

אנרגטי ויש בזה משהו מגניב. לי, בגילי, כבר יש שתי חוליות פרוצות בגב, כתוצאה מכדורסל, וכשאריאל תהיה בת 16 אין סיכוי שאוכל לשחק איתה. אבל אני לא מרגיש שפספסתי משהו במסגרת ההגשמה העצמית שלי ולהיפך, אחרי גיל 30 נהייתי יותר רגוע, כבר אין בי תזזיתיות ואני לא ממהר לשום מקום. פעם הייתי כל היום בחדר כושר והייתי חתיך, אבל ראיתי שזה לא מביא לי יותר אושר או יותר אהבה".

- כמה ילדים אתם רוצים?

"לפחות שלושה, וזה אומר שמזור הולכת להקיא הרבה בעשר השנים הקרובות. בהריון עם אריאל הייתה לה בחילה עד החודש השישי, ומעולם לא ראיתי אותה כל-כך חתיכה. היא לא אכלה כלום, רק הקיאה, החזה גדל לה מההורמונים והיא נראתה כמו ברבי. הייתי מסתכל עליה ומשפשף את העיניים כדי להיות בטוח שזו אשתי. פמלה אנדרסון היתה מתביישת לעמוד לידה".

- כבר בתחילת ההריון ידעת שאתה רוצה לתעד את החוויה בכתב?

"לא. כשמזור נכנסה להריון היא התחילה להיכנס לכל מיני פורומים בעברית ושאבה מהם הרבה מידע. מדי פעם עלתה שאלה שנוגעת לגבר, שבפורומים מכונה 'בעלול' או 'החצי השני' והיא הראתה לי אותה והציעה שאענה. אז כתבתי תשובה אחת ועורך הפורום התלהב נורא ושם אותה למעלה, במובלט, ואחרי כמה ימים כתבתי תשובה שנייה, הכל בשמות בדויים, עד שעורכי הפורום כתבו אל מזור ושאלו אולי בעלה רוצה לכתוב טור קבוע. היא אמרה לי, עזוב אותי מטור קבוע, תכתוב ספר. במקרה הטוב זה יהיה ספר שמישהו יחליט להוציא לאור. במקרה הרע לא נמצא מו"ל, אבל נשקיע כסף בגרפיקה ולאריאל תהיה מזכרת מדהימה, מתנה לבת-מצווה. ככה זה התחיל".

הריון זה מצחיק (ועצוב)

"מזל טוב, אתה בהריון" אינו ספר שכולו צחוקים בלבד. יש בו גם כמה מקומות כואבים, כמו למשל הסיפור על ההריון הראשון של מזור, שהסתיים בהפלה. "הייתי מבין אותה אילו ניסתה לעצור אותי", אומר רוזנשטיין. "הרי בשלב מסוים נחזור לארץ והיא תהיה עורכת-דין מכובדת, אז למה שכולם יידעו שהיא הפילה? אבל באופן מפתיע היא זרמה עם זה עד הסוף. אולי מפני שקראה וראתה כמה שזה מצחיק, אולי מפני שהספר, מעבר להדרכה בנושא ההריון, מדבר על מצוקות אנושיות – על המרחק בין ונוס למאדים, על הדינמיות של הזוגיות ועל הריון ולידה, שלא תמיד הם חוויה קלה.

"בפעם הראשונה שהלכנו לאולטרסאונד וראינו שעועית לא האמנתי שאני, אדם ציני, אצא מעורי מהתרגשות ומשמחה. ובביקור הבא, כשראינו שאין דופק, זה היה מחריד. זה המוות של החלומות שלך. המזל הגדול הוא שהטבע העניק את ההריון והלידה לנשים. אילו גברים היו צריכים להוציא מתוכם משהו בגודל 3.800, והיו צריכים להסתובב עם תפרים ולעבוד על שרירי רצפת האגן, אני לא חושב שהיה איזשהו גבר שפוי שהיה מסכים לעשות את זה. המין האנושי היה נכחד מייד".

- איך ההריון משפיע על הזוגיות?

"יש זוגות שהריון ולידה עירערו אותם לגמרי ואני חושב שאילו נשים היו יודעות מה עובר בראש של הגבר, זה היה יכול למנוע הרבה מחלוקות ובעיות. בתור גבר שכל חייו שאף לנהל מערכות יחסים מושלמות עם נשים, הייתי קורא מושבע של עיתוני נשים. רציתי לדעת מה הן חושבות ומרגישות. אני מאמין שנשים ישמחו שלגברים בהריון יש סוף-סוף מישהו שמדבר אליהם ואיתם. הרי נשים, שמונעות מהשכל ומהרגש, הן גזע הרבה יותר מוצלח מגברים, שמונעים רק מהאגו".

- מה הכי הצחיק אותך במהלך ההריון?

"השיחות עם הבטן. מזור היתה מלטפת אותה ואומרת 'כן, מתוקה, מה קרה? אמא אכלה יותר מדי סוכר? את רוצה שאני אזוז קצת כדי שתירדמי?' ואני הייתי מתבונן בה, כולי נפעם, ושואל 'למה שלא תדברי עם הקיר? גם הוא קצת בודד'. מתברר שיש נשים שנורא מתבאסות מהעובדה שהבעל לא מדבר עם הבטן. הן לא מבינות שהנשים מרגישות חיים ואילו אנחנו, הגברים, רואים רק בטן מתנפחת וזה לא עושה לנו שום-דבר.

"דבר נוסף שגרם לי לצחוק עד דמעות היה אובדן הזיכרון. לפני שנסענו לארה"ב מזור עבדה ברשות ההגבלים העסקיים, ניהלה תיק קטלני שכלל 16 אלף מסמכים ואת כולם היא ידעה בעל-פה. אותה אשה, אחרי שנכנסה להריון, היתה שמה את הסוכר במקרר ומשאירה את החלב על השיש. בהתחלה הייתי די מבואס. התחתנתי עם איי-קיו 180 ופתאום יש לי עציץ גינה. אחר-כך קלטתי עד כמה המצב מלא פוטנציאל. כל יום הייתי עושה משהו שעיצבן אותה עד התקרה וביום המחרת מכחיש בתוקף שזה אי פעם קרה".

- אתה נשבע שבניגוד למרבית הגברים לא חלמת על בן?

"נשבע. לאשתי יש שני אחים קטנים ומתוקים והיא רצתה בן שיהיה כמותם. רוב הבנים שאני מכיר עסוקים בללכת מכות ולהיפצע. כיום אני מוכן שבשני ההריונות הבאים ייצאו לי שבע בנות. אשמח להעביר את חיי ללא אף בן, עם עדר של בנות חמדמדות סביבי".

- התאהבת באריאל ממבט ראשון?

"לא, והנשים צריכות לדעת שאצל האבות הטריים האהבה היא לא מיידית. אצל נשים האהבה תלויה בביולוגיה ובהורמונים ואצל גברים היא תלויה בפעולות. בכל פעם שהילד עושה פעילות חמודה, אתה מתאהב מחדש. בפעם הראשונה שהוא מושיט את הידיים לקראתך, בפעם הראשונה שהוא מתיישב במיטה ואומר 'דדי', בפעם הראשונה שהוא נרדם לך על הכתף. כל יום אני אוהב אותה יותר".