תנו לי חיוכים אמיתיים, לא סמיילים

פגשתי נחתומים שלא רוצים להעיד על עיסתם (אז מה הם עושים שם בדיוק?), אנשים שאוהבים את החיים (למרות המצב, הלחות, ההתנזרות הלא רצונית ממין). כאלה שגמרו לשחק משחקים (איפה הריספקט ל'ארץ עיר חי צומח דומם'?). והשקרים! "אני יודע מה אני רוצה מעצמי" (נון-סטופ זיונים); הפגישה המושלמת בעיניי (נון-סטופ זיונים); מערכת יחסים מושלמת (הבנתם את הרעיון).

יש עוד דרכים לנסות לפתח מעגל חברתי, או מרובע זוגי. סדנאות, למשל. הן הרי פורחות בארץ כפטריות אחר הגשם, ובהתחשב בעובדה שאין לנו הרבה גשם, זה נתון מעורר השתאות. באופן אישי אני לא אוהבת שמייעצים לי איך לחיות, מעדיפה למצוא את התשובה בעצמי, אז חיפשתי הלאה. יש קורסים, יש פסטיבלים. והיי, יש את החיים. ואם חיים אותם בתנועה מתמדת, לא צריכה להיות בעיה להכיר אנשים, לכאורה.

כי מה אין לנו? אין לנו אומץ. איבדנו אותו בנבכי החיים בעיר גדולה ובנבכי הטכנולוגיה, שקלקלה לנו את כישורינו החברתיים הטבעיים. לאט אבל בטוח נפגע תהליך יצירת הקשרים. ואסתכן בלהישמע כמו נובלה של פיליפ ק. דיק אם אנבא שבקצב הזה עוד נדבר בשפת HTML במקום בשפה האנושית.

רותם ליאור היא תל אביבית המתגוררת בגבעתיים, יוצרת "המשחק", צורת היכרות שונה.