אני חושב שמיציתי

אחרי שבע עונות, תקרית דיפלומטית אחת (עם נשיא מצרים, חוסני מובארק, שיצפאן אומר שבגללה עד היום הוא מפחד לנסוע לראות את הפירמידות), רייטינג שנע בין שיא לא ייאמן של 13 אחוזי צפייה בשנים הראשונות, והרבה הרבה פחות מזה בשנה האחרונה, אלי יצפאן (41) מתכונן לארוז את מחסן הדמויות העצום שבנה בתוכנית הלילה היומית שלו ב- HOT3, ולחפש פרויקטים חדשים. בביתו המרווח ברמת השרון, כששלושת ילדיו הקטנים מתרוצצים לנו בין הרגליים, הוא נראה דווקא רגוע מתמיד. אין פלא: בסקר שערכה לאחרונה זכיינית ערוץ 2 קשת ושהודלף ל"מעריב", הוא הוכתר כאישיות הטלוויזיונית האהובה ביותר בישראל. אבל גם אם תוכניותיו לככב בסיטקום סטייל "לארי סאנדרס" בערוץ 2 לא יתממשו, הדיווחים בעיתונות, לפיהם השתכר כמיליון דולר לכל עונה שעשה ב- HOT, מרמזים שדאגות כלכליות כבר לא יהיו לו בחיים.

אף פעם לא משוגע סתם. (צילום: רונן אקרמן)

לא כל כך נוח ליצפאן לדבר על הכסף הרב שהרוויח בשנים האחרונות. הוא מעדיף לדבר על העבודה הקשה שהשקיע. מצידו, הראיון הזה הוא הזדמנות להעלות זיכרונות משבע עונות ולהודות לצוות הנפלא שעבד איתו. הבעיה עם הקונספט הזה היא שיצפאן, גם בגרסה הרגועה יותר של השנים האחרונות, לא בדיוק נוטה לקצר בדבריו. כל שאלה שמופנית אליו מוציאה ממנו נאום קטן, שצופן בתוכו הרבה דיפלומטיה, אבל גם לא מעט אמת.

אז למה בעצם התוכנית יורדת?

"קודם כל היא יורדת כי אני חושב שאני מיציתי. שנים אני עושה מערכונים ומראיין. וזו מדינה קטנה ואנשים חוזרים על עצמם. זה לא ארצות הברית. וגם כשאני מסתכל על החיים בבית, אתה רואה עוד שלושה ילדים, אי אפשר לא להיות פה. ואתה אומר אולי אינאף. אינאף איז אינאף. אני חושב שזה גם בעיות תקציב. תוכנית כזאת היא לא...".

זולה...

"לא זולה, וגם לא פשוט לעשות אותה. זה לא קשור לטאלנט. אי אפשר לעשות תוכנית ב-5,000 דולר, וגם לא ב-20. אי אפשר לעשות תוכנית כזאת. עובדים כמעט 50 איש יום יום, במעגל ראשון".

הסיבה ש- HOT הסכימו להשקיע כל כך הרבה כסף בתוכנית כזאת היא למנוע מעבר של מנויים ל-yes. הם כבר לא צריכים להשקיע בזה?

"זו שאלה שגדולה עליי".

אתה באמת לא מתעסק בזה?

"מעניין אותי מה קורה בין HOT ל- yes?".

לא מעניין אותך?

"עברתי מערוץ 2 ל- yes, מ- yes ל- HOT. ומ- HOT יכול להיות שאני אעבור לערוץ 2, ומערוץ 2 יכול להיות שאני אעבור לערוץ 1, אם ערוץ 1 יעבור פתאום שינוי מרחיק לכת, ששקלאר ייקח אותו ויהפוך את הבניין, ויעשה מה שעשו ב- BBC בשנות ה-60. מי יודע?".

היה איזה ציטוט של בכיר ב-HOT שהסביר את ירידת התוכנית בירידה ברייטינג.

"תשמע, בדקתי את הנושא הזה במקבילה שלנו בחוץ לארץ. גם בקונאן וגם בלנו וגם בלטרמן, אם אתה לוקח את מצבת הרייטינג שלהם על פני שנים, יש להם שנים למעלה, שנים בינוניות ושנים למטה. זאת התחרות. רק אצלנו היהודים, הכל בפרס, הכל קשור ללחץ. וכשהיה רייטינג 8 ו-10, ו-9, ו-14, ו-12, ו-13, וכשבמשך שלוש שנים וחצי זו היתה התוכנית הכי מדוברת, אז מה? עשינו מזה עניין? באנו כל בוקר לעבודה ועשינו את התוכנית. והחוכמה היא שכשמישהו אחר שיבוא לעשות את מה שאני עשיתי, שיתנהגו אליו יותר בסלחנות. כשאתה עושה הרבה שנים את אותה תוכנית, ועולות לידך תוכניות והערוצים נפתחים, ודברים קורים - זה המשחק. זה פתאום 'ארץ נהדרת', וזה פתאום 'כוכב נולד', ופתאום פריים טיים, ושעות לא שעות, וזה משודר מול מה, אבל תמיד ידעתי שראו את התוכנית שלי. בסוף השבוע אתה יודע מי רואה את התוכנית וכמה".

למשל כשלימור לבנת נכנסת למרכז הליכוד ומתקבלת בשירת "וירושלי-י-י-ם".

"זה כלום. תאמין לי זה כלום. הסלנג והשפה (פורץ בסדרת חיקויים מההיסטוריה של התוכנית). פעם שאלו אותי כמה דמויות עשיתי. אמרתי 42. אז המאפרת אומרת לי, 'מה, אתה מטומטם? 230 דמויות'".

אתה אומר שאי אפשר לעשות כזו תוכנית במשך יותר משש שנים. כל אחד ייתקל בבעיה הזאת.

"כל אחד ייתקל בבעיה. קונספט כזה, אמריקאי, אין דומה לו. לא קונאן, לא לנו ולא לטרמן, לא עושים מערכונים ולא שרים. ואצלי אין פרסומות. אני חייב בין 44 ל-45 דקות נטו. מעניין יותר, מעניין פחות, מצחיק יותר, מצחיק פחות, אבל זה האישיו. זה הסיפור המרכזי. שמעון פרס צמח בתוכנית. פרס היה בן 70 ומשהו כשראיינתי אותו".

אז עכשיו יצפאן מתרפק על שבע עונות אינטנסיביות ומתכנן את תוכנית הפרידה שתשודר ברביעי הבא. "פתאום כשעצרנו ואמרנו, 'חבר'ה, מה עושים לתוכנית האחרונה?', אמרתי, אני לא רוצה לעשות תוכנית אקטיבית. אני רוצה שהקהל יראה מה עברנו בשש שנים. מי היה איתנו, מנהיגים, אנשים. כמה מלחמות, כמה ראשי ממשלה, כמה מערכות בחירות, כמה אנשים שהיו בפוליטיקה ואינם בפוליטיקה. ורגעים גדולים ממה שעשינו. ופתאום לא היה לזה סוף, לא היה ממה לבחור. ובסוף אתה כן מזמין אנשים שאתה באמת אוהב. שלמה ארצי יהיה בתוכנית האחרונה, ונשיר 'זה שיר פרידה', וישראל קטורזה יבוא. יהיה נורא קשה להיפרד".

יש איזו שמועה שאני חייב לבדוק איתך, שאתה בכלל לא באמת יורד.

"אני לא יודע. אני אומר לך את האמת. אני כאילו משתדל לא להתעסק בזה. ערוץ 3 בשבילי הוא בית. אני איש נורא ארכאי. הייתי 11 שנה ב'פספוסים'. אני אוהב שזה ככה. אתה בא עם האוטו, ויש חנייה עם השם. אי אפשר לדעת. אני נורא רוצה לחזור לבמה. אני בא מבמה, נורא כיף לי על במה ואני מתגעגע, ואני חושב שגם הקהל מתגעגע".

אתה יותר שר בתוכנית בזמן האחרון או שזה רק נדמה לי?

"אני יותר שר. ככל שהתוכנית נגמרת, אני אומר לעצמי, אני כבר בטח יותר לא אשיר בכזו תדירות. אני שר גם כי אני אוהב לעשות דמויות, של דין מרטין, ואום כולתום, ופריד אל-אטרש, וריי צ'ארלס, ולואי ארמסטרונג וכל מיני כאלה".

או לפתוח את התוכנית בשש דקות שיר.

"אז נגיד אור קניספל יושב בבית ואומר, 'שיט, מה הוא רוצה? הוא לא זמר'. אבל אתה יודע מה זה עושה לתוכנית? זה כאילו מרים את הקהל ומביא אותם למונולוג באיזו רמות אנרגיה. אני לא ידעתי. פתאום וסלי (דני, מפיק התוכנית - א.ק) אמר לי, 'כשאתה שר, כאילו משהו קורה באולפן'. אני לא אוציא תקליט או משהו, אבל אני אוהב לשיר".

מבקרי טלוויזיה לא היו קלים איתך.

בשלב הזה יצפאן עוצר ואומר, "בוא רגע". הוא לוקח אותי אל מרתף ביתו, שם תלתה אשתו גלית על קיר שלם עשרות תמונות קטנות וצפופות של ראיונות מתוך התוכנית. תצוגה מרשימה, לכל הדעות, אבל לא מה שיצפאן רצה להראות לי. לצד הקיר עומדים פסלוני "מסך הזהב" ו"אנשי השנה" שבהם זכה לאורך השנים. לא מעט פסלים. המסר שיצפאן מבקש להעביר ברור: מה שהמבקרים כותבים פחות משנה, תראו כמה הקהל אוהב אותי.

 "המבקרים כתבו גם דברים טובים", הוא אומר לבסוף. "זה שהם לא היו קלים איתי, זו זכותם. אני רוצה להפתיע אותך. היו מבקרים שכתבו ביקורת, ואני אומר לך היום כשהתוכנית יורדת, שחלק מהביקורת, כשהיא בונה ועניינית, והיא לא סתם כדי להעליב אותי, זה על הכיפק. אני זוכר שבעונות הראשונות מישהו כתב 'התוכנית יפה ומצחיקה, אבל המערכונים ארוכים'. ופתאום אני רואה מערכון עם מובארק - שש דקות. אמרתי 'חבר'ה, זה אני, זה לא מובארק האמיתי'. והוא צדק".

תמיד דיברו עליך כמשוגע הגדול של עולם הבידור. מסוגל להתפרץ, להחליף דמויות באמצע. אני יושב פה ומדבר עם בנאדם שנשמע נורמלי.

"אל תטעה. תשמע, אני אף פעם לא משוגע סתם. אני יכול לכעוס נורא. במיוחד בדברים שנוגעים בקצב העבודה בתוכנית. או על דברים שהיו חסרים במערכון. דברים כאלה. אבל גם בזה, אתה יודע, עוד ילד ועוד ילד - כולם נרגעים. כל מי שאני מכיר שהיו כאלה בקריירה שלהם - כולם נרגעים. השנים עושות את זה. אתה לא נשאר צעיר לנצח. פתאום הילד הזה בא, ויש לו קונצרט משלו. ואני אומר: 'אני הולך עם הבן שלי לקונצרט שהוא מנגן', אני הרוס מזה. או שנגיד הבת שלי התחילה ללמוד שחייה. פתאום אני רואה אותה לומדת שחייה. לפני כמה דקות החזקתי אותה. או שנטע - תחשוב, היא אתמול היתה בת חצי שנה".

זה כיף, הא?

"זה נורא מרגיע. זה עושה את החיים".

בתוכנית ה-500 של יצפאן, לפני שנה וחצי בערך, הוא יצא לראיין בחוות השקמים את ראש הממשלה אריאל שרון. מדובר ללא ספק בראיון יקר מאוד לליבו של יצפאן, אולי היקר ביותר. הוא מעלה את הנושא מיוזמתו, כשהוא נזכר בנוסטלגיה בשיאי התוכנית, אבל מיד מבקש שלא אכניס אותו לכתבה. "זה אוף רקורד", הוא אומר. "אנשים לא יודעים. אני פגשתי אותו כמה פעמים. בשבילי, היחסים עם אריק שרון היו מאוד מיוחדים".

התכוונתי לשאול אותך את זה און רקורד. אתה לא מוכן לדבר על זה?

"זה הפך להיות פארסה. ההוא מכיר, ההוא אכל איתו, ההוא שתה איתו. פעם ראשונה שביקשתי לדבר איתו הופתעתי נורא שהוא חזר אליי מיד".

בסופו של דבר, כשאני מסביר לו עד כמה הנושא מסקרן, הוא מתרצה ומשחזר איך התחיל הקשר שלו עם ראש הממשלה דאז. "הגיעו מכתבים לתוכנית על בעיות, וזה נהיה יותר מדי, ואז אמרו לי 'תרים אתה טלפון', ואני אמרתי 'אני ארים טלפון לראש הממשלה? אתם קצת נסחפים חבר'ה'. אמרו לי 'הוא יקשיב לך, הוא מקשיב'. זה לא שהוא לא יודע מי אני. ונוצרה כימייה. בגלל ההבדלים, שאני מסתכל עליו כמו סבא, כמו אבא. והשיחות היו על חינוך, ועל עוני, ועל בערות, ועל אלימות, ועל ביטחון, ועל כלכלה, ומה בא על חשבון מה. שוחחנו על זה שנורא קשה לקיים כאן חיים נורמליים".

הממשלה שנבחרה השנה היא בעצם קצת ממשלת החלומות שלך. ידוע שניסית להשפיע לכיוון ממשלת אחדות בזמנו.

"היא החלום הלא גמור. חסר שם מישהו נורא משמעותי. דווקא בשלוש ארבע שנים האלה של אחרי ההתנתקות, של ליצור פה באמת משהו חדש עם מומנט גדול שהוא נורא נורא חסר. ואני מאחל לאולמרט שהוא נורא יצליח".

קראת לתמוך בגמלאים? זה נכון?

"לא (צוחק). היתה לי שיחה עם גבי גזית בבוקר".

אתה התקשרת?

"ביקשתי מהמפיקה. אני לא התקשרתי, המפיקה התקשרה. אני הרוס על התוכנית של גבי גזית. מאז שהוא חזר אני לא מפספס. התקשרתי, והוא אומר לי, 'שמע, אתה תומך בקדימה', אמרתי לו (מתחיל לעשות מבטא פולני): 'לא, אולי אני תומך בגמלאים', (ומבטא מרוקאי) 'או במרוקאים', עברתי מדמות לדמות. נלקח שיצפאן תומך בגמלאים. אמרו לי, 'תשמע, אתה עשית להם שירות'. אמרתי, אם עשיתי שירות לגמלאים, ונגיד עוד מאה איש הצביעו בשבילם, על הכיפק. אני אומר שזה נורא עצוב שהגענו למצב שצריכה לקום מפלגה של גמלאים כדי לדאוג לגמלאים, ולא שכל ממשלה שנבחרת מבינה מלכתחילה שהיא אחראית גם על איך אנשים יחיו את חייהם עד יומם האחרון בכבוד".

יש לך איזו אג'נדה נורא חברתית.

"אתה גדל בבית כזה שבו לא הכל בא בקלות, עם שמונה אחים, ואתה רואה מצוקות של אנשים. אתה גדל גם בבית ספר של אנשים שבאו מעליית הנוער וכל מיני כאלה - וכשנהיית לך משפחה וילדים ואתה מסתכל החוצה, אתה אף פעם לא שוכח מאיפה באת ומה היה קודם. אז זה נורא נורא בוער בך. זה הורג אותי. יום אחד אמרתי לאריק, לראש הממשלה, שאי אפשר להגיד לעם כל הזמן 'אין לי אין לי אין לי'. מיליון איש עניים אומרים לילדים שלהם 'אין לי'. אי אפשר להגיד 'אין לי'. אז אולי עדיף פחות מטוס, אבל שיהיה, שאנשים יחיו כדי לקיים את המדינה הזאת".

כש"יצפאן" עלתה לאוויר באוקטובר 2000 היא היתה התוכנית היחידה באותה עת שעסקה בסאטירה. חיקויים של שמעון פרס, עמיר פרץ, בנימין נתניהו, וכן גם אריאל שרון, בוצעו אצלו בתוכנית לראשונה, אחרי שנים נטולות חיקויים. מאז השתנתה המפה הטלוויזיונית. "ארץ נהדרת" עלתה וסחפה את המדינה למערבולת סאטירית. אפשר היה לצפות שהתחרות החדשה, שיש התולים גם בה את איבוד העניין בתוכנית בשנים האחרונות, תיצור אצלו איזשהי מרירות. אבל איפה. יצפאן, לפחות כשהוא מתראיין, יודע רק לפרגן. "אני מכיר את כל הצוות של 'ארץ נהדרת' באופן אישי, והם באמת מוכשרים. אם זה אלי ומריאנו, ואם זה דב נבון שהיה איתי בהבימה, ואם זה טל שהוא מדהים, מופרע ומצחיק וחכם, ואורנה שאני מת עליה. באמת אוהב אותה. מעבר לזה שהיא קומיקאית היא שחקנית נהדרת. והחיבור הזה של קבוצה כזאת, שמוביל אותה איל בצורה מקסימה ונעימה וכיפית, זה תענוג לראות".

מלבדך, אף אחד לא שרד בארץ תוכנית לילה יומית לאורך זמן.

"מישהו ניסה".

מה חשבת באמת על הניסיון של אסף הראל?

"אסף הראל ירד כנראה מסיבות כלכליות. תוכנית - צריך לתת לה להתגבש. הקהל צריך לאהוב אותה, להתרגל. זה לא פשוט. אנשים חושבים שאחרי תוכנית עשירית צריך לאהוב אותה, ואם לא, אז היא לא טובה. זה לא נכון".

יש לך איזה קטע שאתה נורא מפרגן.

"יש לי את כל הפריבילגיה רק לפרגן. מגיל נורא צעיר אני לא מתחרה עם אף אחד. קח את צביקה הדר, שהוא בעיניי ענק במה שהוא עושה, אף אחד לא מתקרב לקרסוליים שלו במה שהוא עושה. הוא לוקח אנשים שבחיים לא היו מגיעים לתל אביב, ובחיים אף אחד לא היה שומע אותם שרים, ואני יושב עם גלית ואנחנו רואים את התוכנית הזאת, ואני מתרגש, ויש רגעים שיש לי דמעות. היתה התוכנית עם האתיופית שפתחו לה מקום מיוחד. אם היא לא היתה נבחרת, היא היתה שרה עד סוף העונה אצלי. אני חשבתי שהיא מדהימה, והם עשו איתה צדק. ובכלל זו תוכנית טובה, והוא עושה את זה יפה ומרגש. זה יפה. ו'רוקדים עם כוכבים' לא יפה?

"התוכנית שלי, כבר נהיה שלב שהיא עובדה מוגמרת. כן טוב, לא טוב, הוא אמר, היא אמרה, זה מערכון לא טוב, זה ארוך, זה וולגרי, זה לא מעניין - מולנו בסוף בסוף, אם תיקח את השש שנים האלה, עלו עשרות תוכניות שלא שרדו".

בשלב מסוים של הראיון נוחת לידנו בנו בן התשע של יצפאן ("הוא היה בן שלוש כשהתחילה התוכנית", מתגאה האב), עם נאגט עוף ונותן לאבא לטעום. יותר מדי שמן, לטעמו של יצפאן סיניור. "אתה נותן לי נאגט עם שמן?", הוא שואל בתוכחה.

אתה בדיאטה?

"אני משתדל לשמור. כשהתוכנית תרד אני קצת אוכל יותר. חמישה ימים יש לי חדר כושר, ואני אוכל נכון ועושה ספורט. מגיע חמישי - זה בעייתי. שישי - עוד יותר. אבל אני משתדל לשמור. זה סיוט נוראי".

מה אכפת לך בעצם?

"עכשיו זה כבר בריאות. אתה יודע, שלושה ילדים, אני כבר בן 41, אתה שומע סיפורים, כולסטרול, אבל זה גם לשמור כי אתה יומיום על המסך. זה לא פשוט. בקלות אפשר להעלות את המשקל הזה. בקלות".

היה כתוב בעיתון שאתה עובר למגדלי מנהטן, בפארק צמרת היוקרתי בפאתי תל אביב.

"נראה לך שילדים קטנים יגדלו במגדלי מנהטן? זה פרויקט שהוא בכלל לא קיים. הבניין לא קיים, אבל כתבו שאני עובר. אז אמרתי לגלית, תארזי רק דברים הכרחיים. נשב בבור שם של החולות עד שייבנו. כי כתבו שאנחנו עוברים".

מה אתה עושה כדי להירגע?

"אני נרגע בבית".

מה, זה האוכל? זה הילדים?

"זה הילדים, וזה לא נעים להגיד, זה פתאום קצת לאכול. אני לא נרגע עד סוף השבוע. כי כל עוד יש לי תוכנית, אני לא חושב שמשהו הסתיים. כשאני הולך לישון אני לא בא ונרגע. אני נרגע ביום רביעי בלילה, כשאני נוסע מהאולפן הביתה, אז אני אומר, אוקיי, איך נרגעים... מה עושים... נצא לאכול, ואז רואה איזה סרט מתח".

יש לך HOT magic?

"לא. מה זה, הקופסה הזאת?".

הממיר שמקליט.

"לא".

מה, לא נתנו לך?

"לא".

אני המום.

"אני המום גם איך הם חייבו אותי כל חודש".

סל תרבות:

ספר: "סוד המוח היהודי", מאת ערן כץ

"מתברר שגנטית אנחנו הכי דומים לעיראקים ולפלשתינים. זה ספר שהתחלתי לקרוא ופרשתי בשיא. אחרי כמה עמודים אשתי הסתכלה עליי, אמרה, 'זהו? איבדת סבלנות?', אמרתי לה, 'אני מבין את הפרינציפ'".

טלוויזיה: "כוכב נולד"

"יוצא לי לראות במוצאי שבת את 'רוקדים עם כוכבים'. לא את 'רוקדים', את 'כוכב נולד'. זה לא במוצאי שבת? אז בחמישי אני רואה. אני נורא אוהב את האודישנים. א. זה מצחיק אותי, ב. זה מרגש אותי, חוץ מזה אני נורא אוהב לדעת שיש בארץ הרבה אנשים מוכשרים".

סרט: "משימה בלתי אפשרית 3"

"אני נורא אוהב את הספיישל אפקטס. אני נורא נהנה. אני נורא רוצה לראות את 'צופן דה וינצ'י'. זה כבר כשיהיה לי חופש. בבית יש לי HOT ואת המתחרים. אז אני עובר ביניהם. אני גם אוהב לראות סרטי מתח שכבר ראיתי".

מוזיקה: התרנגולים

"רק עברית. ולאחרונה קצת דין מרטין, סינטרה. אבל הרוב עברית. גם הרבה ישן, סשה ארגוב, התרנגולים וגשר הירקון. שירים של רוזנבלום, של ליטאי, של זעירא, של חפר. אני מתרגש נורא כשאני שומע אותם, כי אני קורא את המילים, ואני יודע שהם נכתבו לא סתם".