פסיכולוגיה בסנט
שלחנו את יובל אברמוביץ' להופעה של פיפטי סנט. המטרה: להידחף לשורה הראשונה ולקושש תובנות על הנוער של היום. זה כמעט עלה לו בחייו
1. הפכתי להיות אמא שלי
זהו, עכשיו זה רשמי: הזדקנתי. אני, שנמעכתי בהופעה של מייקל ג'קסון, שהתחבאתי למדונה בחנייה של מלון דן תל אביב ושקפצתי בהופעות של מטאליקה, רובים ושושנים, ביורק ואפילו U2, מודיע על אי רלבנטיות עוד בטרם מלאו לי 30 שנה.
הכל התחיל כשמישהו במערכת החליט שיהיה מעניין לסקר את הופעתו של הראפר פיפטי סנט בארץ (יום שבת האחרון, אצטדיון רמת גן) ולנצל את ההזדמנות לבדוק איך הנוער של היום מתייחס למבול ההופעות שנחתו עלינו. האמת, גם אותי הרעיון שעשע. אפילו הכנתי שלטים תואמים מבעוד מועד ("פיפטי, תעשה לי שקל!" היה המוצלח מכולם). רק בכניסה לאצטדיון הבנתי שהנוכחות שלי שם היא לגמרי טעות. נכון, יש משהו מרגש בלראות את הדור הצעיר, זה שלא ידע את פסטיבל ערד, זוכה לחוויית איבוד בתולים מוזיקלית. ובכל זאת - ההופעות של היום זה לא ההופעות של פעם. נגיד, פעם היו מדליקים נרות בשירים השקטים, היום אין בכלל שירים שקטים (ואם יש, אז מאירים אותם עם הניידים). או שפעם היו מקשיבים למילים, היום בעיקר מצלמים הכל ב-MP4 / מצלמה דיגיטלית / טלפונים ניידים ומשגרים את זה און ליין לחברים שנשארו בבית. הרבה דברים השתנו בעשר שנות בצורת של הופעות מחו"ל, אבל האמת, השינוי שהכי בלט לי היה שבלי לשים לב הפכתי להיות אמא שלי. רועש לי, צפוף לי וחם לי. המצב קומפוט.
2. ברוכים הבאים לגן הילדים
למרות שפיפטי סנט הראה את הקוביות שלו רק לקראת 21:00, אל האצטדיון נהרו אלפי בני נוער כבר עם פתיחת הדלתות, אי שם בשעה 16:00. הם באו לשמוע את המחממים, כלא 6, שי 360, סיוון ועוד ראפרים מתחילים, וגם לתפוס נקודת תצפית טובה. בשעה 18:00, שלוש שעות לפני תחילת ההופעה, האצטדיון היה כבר חצי מלא.
ניר, אסף ודקל, בני 15 מרמת גן שפסגת ההופעות שלהם עד היום היתה "המורדים" (אסף: "אל תכתוב על 'המורדים'. זאת פאדיחה!"), ישבו על הדשא וחיכו לכוכב האמיתי של הערב. "עכשיו מופיעים החנונים הישראלים", מסביר לי ניר, "אז אין עדיין טעם להידחף". ומה יהיה כשפיפטי יגיע, אני שואל. "יש לנו טקטיקה איך להגיע לבמה", מסביר לי דקל בחיוך. נניח. בדיוק כשאנחנו דנים בהיסטוריה האלימה של פיפטי (קרבות רחוב, סמים ולא פחות מתשעה כדורים שנורו לעברו) חולפים לידינו קבוצת שחורים מחופשים לתואמי הראפר. הם לבושים במכנסיים וחולצות מגזרת מתאים לי, ומגבים את הלוק בבנדנה ובכובע תואם. רציתי לצלם אותם, אבל הם בורחים. "אנחנו עובדים זרים", הם מסבירים, "אנחנו לא רוצים מופיעים בעיתון. המשטרה תתפוס אותנו!". בוא נאמר שאם המשטרה רצתה, ביקור בהופעה היה יכול בכיף לסגור להם את מכסת המעצרים החודשית: קהילת התחנה המרכזית, על שלל עובדיה, הגיעה לחגוג והשתלבה יפה עם ההמון. קיבוץ גלויות זה כאן. בכלל, האווירה שמחה פה: כשאני נודד בין קהל הילדודס אני לא יכול שלא להבחין בהתרגשות שאוחזת בהם. כן, סוף סוף גם בני הנוער של ישראל זוכים להופעות ענק, בדיוק כמו בשאר העולם. את החגיגה הורס לי איתי, בן 23 מאשדוד. "תקלוט מה קורה פה!", הוא נחרד, "הגיל הממוצע הוא 14. ממש גן ילדים כאן, אני אומר לך". העיקר ש-23 זה גיל של מבוגרים.
3. אני פה בשביל הקוביות
אני ממשיך להסתובב בחיפושים אחר נקודת תצפית אידיאלית ונתקל בארבע בנות 12.5 מהרצליה. כשהן יהיו גדולות, כלומר, בגיל 13.5, הן כנראה יהיו חיקוי מושלם של בנות "סקס והעיר הגדולה". ארבעתן לבושות במיטב הבגדים שאמא
שלהן קנתה להן בקניון רמת אביב, הן מאופרות קלות ואוחזות תיק נשי תואם. "אתן מכירות את השירים שלו?", אני חוקר את הקטינות ומישהי מהן מלשינה שהן אוהבות אותו בכלל בגלל הגוף שלו. כיאה לפאזה הדודתית שתקפה אותי, אני מזדעזע קלות ותוהה ביני לבין עצמי אם ההורים של הקארי בראדשואיות האלה יודעים לאיזו חנות ממתקים פיפטי סנט מזמין אותן. מה שעצוב, שכנראה שהן גם יבואו לזלול את הממתקים שמציעים להן. נגיד, שימו לב להמשך השיחה. קטינה א': "הקוביות של פיפטי הן כמעט כמו הקוביות של מייקל לואיס". קטינה ב': "יש לו ממש קוביות שוקולד בבטן. הוא מה זה חתיך". קטינה ג': "יש הרבה יותר חתיכים ממנו". קטינה א': "מי?". קטינה ג': "יהודה לוי". ומה עם פיפטי סנט, אני מחזיר את הבנות לסיבה לשמה התכנסו. מה אתן אוהבות במוזיקה שלו? אתן יודעות שיש לו מלא שירים עם מילים שוביניסטיות שמזלזלות בנשים?. "אנחנו לא ממש מכירות את השירים שלו", לוחשת לי מישהי מהן באוזן, "אבל באנו כי זה מ-א-ג-נ-י-ב להיות פה".
4. "מחכים לי מקדימה" תמיד עובד
השעה כבר 19:30, האור מתחיל לרדת והאצטדיון מתמלא בבני נוער שנראים כמו שיבוט גנטי אחד של השני. השאלה שמטרידה את ראשי היא איך אביא את 179 הסנטימטרים שלי לקדמת הבמה. אני נתקל בחבורת מתבגרים מעמק חפר
שפורסים עליי חסות ומלמדים אותי את טכניקת החפירות שלהם. הרעיון להגעה לקדמת הבמה הוא די פשוט: מתכופפים באזורים שבהם יש כיס אוויר וחופרים עם הראש באלימות מתונה עד שמגיעים למטרה. "אתה גם יכול להגיד מדי פעם 'סליחה רגע' או 'מחכים לי מקדימה'", מסביר לי ברצינות תהומית אחד מהמתבגרים, "זה תמיד עובד". אני מתחיל לחפור את עצמי לשורות הקדמיות בדיוק ברגע שסאבלימינל והצל עולים לתת מופע חימום אנרגטי. חבורת שרירנים נטולות חולצות שלידי מתחילה לקפץ, אני מועד הצידה ועף לי הכפכף מהרגל. שיעור נוסף שלמדתי: לבוא להופעה עם כפכפים זה רעיון מטומטם. אני ממשיך לחפור את עצמי לכיוון הבמה, מדדה על רגל אחת ומחפש את הכפכף שלי. במקביל נופלים לי משקפי השמש מהראש ונמעכים מתחת ליותר מדי רגליים מקפצות. אני מנסה להושיט את הידיים קדימה, למשוך את האבידות ובדיוק באותו רגע מישהי מאותגרת משקל מחליטה להדגים לחברה שלידה כמה שהיא אור כחלון, ולכן היא קופצת לי על המשקפיים ועל היד שאוחזת אותם. המשקפיים מתעקמים והיד מתנפחת. סאבלימינל מחליט שעכשיו זה הזמן האידיאלי לחלק לקהל את הדיסק החדש שלו והוא מתחיל להשליך מהבמה כמה עשרות דיסקים, מה שגורם באופן מיידי למהומה רבתי, דחיפות ומעיכות. אני מנסה לשים את הכפכף על הרגל, כשמכל צד שלי מזנקים נערים לעבר הדיסקים שנזרקים לאוויר. הם לא תופסים את הדיסק אבל מתנגשים בי. סדקתי צלע.
5. החיים באמת ורודים יותר בשורה הראשונה
ככל שאני מתקרב יותר לאזור הבמה, האוויר נעשה דליל והחמצן הופך למצרך נדיר.
אני מצליח לראות את פיפטי במו עיניי, הוא צורח משהו על אלימות, פותח בקבוק מים ומשפריץ לכל עבר. הקהל באקסטזה. הוא זורק את הכובע שלו (בהמשך הוא גם יזרוק את החולצה, הנעליים והחגורה) והבנות שלידי כמעט
מתעלפות. מישהי תופסת את הכובע המיוזע שלו וצורחת צרחות של היסטריה. אני מנצל את ההיסטריה הזמנית שנוצרת סביב הכובע, מזהה כיס אוויר שנוצר ומגיח עד לגדר. הללויה, הגעתי לשורה הראשונה. אני מסתכל על כל אלה שעומדים לידי בשורה הראשונה ועל פיפטי סנט שנמצא במרחק יריקה (והבן אדם פאקינג יורק בלי הפוגה) וקולט שכולם רואים את ההופעה דרך המכשירים הסלולריים בזמן שהם מצלמים את פיפטי. הנאה צרופה. פיפטי ממשיך לשאוג משהו והחבר העבריין שלו, זה שעושה לו קולות רקע, שואל את הקהל אם הם מעשנים גראס. ילדה בת 14 שעומדת לידי צווחת בקולי קולות "כןןןןןןן". "את עושה סמים?", אני נחרד. "אני בכלל לא מעשנת", היא עונה, "אבל זה כיף לצרוח". אני צורח גם. באמת יש בזה משהו משחרר. פיפטי ממשיך לקשקש משהו על אלימות, ממשיך להתפשט ובעיקר מתעקש להמשיך להשפריץ את המים מהבקבוק שיש לו ביד. מטח של מי פיפטי קדושים מושפרצים לי על הפנים ואני מאושר, למרות שהמים הזיזו לי את העדשה בעין. זהו, עשיתי את זה. חזרתי לגיל 16.
