תחזית פסיכולוגית

יותר שווה מטוסט

סצנת הפתיחה של "ארוחת בוקר על פלוטו" בהחלט יכולה להיכנס לפנתיאון סצנות הפתיחה. מדובר בשוט וירטואוזי שמרחף מעל גגות ועוקב אחרי שני פשושים (דיגיטליים) שמשוחחים זה עם זה בציוצים שמתורגמים לנו באמצעות כתוביות. כבר מהרגע הזה אפשר לדעת באיזה סרט אנחנו נמצאים: כזה שמציג את עצמו כאגדת ילדים, לא לוקח את עצמו מאוד ברצינות, והולך לספר לנו סיפור עגום בלי להיכנע לטון טרגי. למעשה, היגון המצוי בבסיס האגדה הזאת הוא רק הדשן שממנו נובטים אושר, חופש ואהבת אדם.

את הסרט כתב וביים ניל ג'ורדן, שכמעט בלי שהבחנתי הפך לאחד הבמאים האהובים עלי. גם כשהוא רציני, יש בבימוי שלו קלילות, וגם כשהוא כבד, יש בתכנים שלו אירוניה והומור. לג'ורדן, בין השאר, יש חיבה לאגדות ילדים, לסיפורי עמים, ובעיקר לווריאציות על "כיפה אדומה". זאת אומרת, סיפורים על נערות תמימות שנכנסות ליערות אפלים ונתקלות בהמון זאבים. תוסיפו לזה את חיבתו לעיסוק בנזילותם של מגדרים וזהויות מיניות, ותקבלו אוצר מגוון של סרטים - מ"חבורת הזאבים" ועד "ראיון עם ערפד", מ"משחק הדמעות" ועד "שוליית הקצב".

"ארוחת בוקר על פלוטו" מבוסס על ספרו של פטריק מקייב, שכתב גם את "שוליית הקצב" המצוין, שלא הוקרן מסחרית בארץ. הסרט מספר על בחור בשם פטריק בריידן (קיליאן מרפי בעל עיני הקרח), שננטש על ידי אמו כשהיה תינוק וגדל במשפחה אומנת. פטריק מבין כבר בגיל צעיר שהוא שונה: הוא לובש בגדי נשים, מסרב לקחת דברים ברצינות, ודורש מהעולם לקרוא לו "קיטן" - חתלתול.

הסרט מתרחש בצפון אירלנד בשנות ה-60, כשאת עולמו הוורדרד של קיטן עוטפת מציאות של כיבוש, טרור ומלחמה. בצעד כמעט אימפולסיבי הוא מחליט לבצע את המהלך ההגיוני הבא, ועובר ללונדון. שם מתחיל המסע האפיזודי שלו בין דמויות ומקומות, שבמהלכו הוא פוגש זאבים, סבתות טובות, וזאבים מחופשים לסבתות (שימו לב לבראיין פרי בתפקיד מצמרר, ולסטיבן ריי שעשה תפקיד דומה ב"משחק הדמעות"), אבל מגלה שכדי למצוא סוף טוב לסיפור המסויט שלו, הוא חייב לברוא אחד כזה בעצמו.

"ארוחת בוקר על פלוטו" הוא סרט קליידוסקופי עמוס, גדוש במוזיקה ובתנועות מצלמה מסחררות, שהופכות את עולמו של קיטן לפארק שעשועים - לפעמים זה מרגיש כמו רכבת הרים, לפעמים כמו ביתן המראות, לפעמים כמו קרוסלה ולפעמים כמו רכבת שדים. זהו אחד הסרטים המרשימים של ג'ורדן, במאי שיודע להפעיל את הקהל שלו ולספר אגדה עם מוסר השכל אנושי ופוליטי, במסווה של סרט שרק רוצה שילטפו אותו עד שיגרגר בהנאה.

"ארוחת בוקר על פלוטו", במאי: ניל ג'ורדן, שחקנים: קיליאן מרפי, ליאם ניסן, בריאן פרי, סטיבן ריי

יותר יבש מצנים

בחני את עצמך: האם את בת 55 ומעלה? האם יש לך מנוי לאופרה? האם הספר האחרון שקראת הוא "ליידי גלובס"? האם את מסתובבת בין גלריות ביפו העתיקה לחפש ציור לתלות בסלון, לא משנה הסגנון, העיקר שיתאים לריפוד של הספה החדשה שהזמנת מהביטאט? אם ענית כן על יותר משלוש שאלות, הרי ש"כיסאות מוזיקליים" הוא קרוב לוודאי הסרט הטוב ביותר שתראי השנה. אולי בכל החיים שלך.

במילים אחרות: הסרט הזה מחורבן. אבל מה, הוא מחורבן אנין ועשוי היטב ויש לו אפילו כמה דיאלוגים שנונים כאלה. "כיסאות מוזיקליים" הוא מסוג הסרטים הצרפתיים שמקפיצים לי את כל הפיוזים בגוף. סרטים שאננים ושבעים, שעוסקים במשברים של העשירים והזחוחים.

הסרט מסופר מנקודת מבטה של מלצרית, שמבינה שהדרך היחידה שלה לא לגמור כמו סבתא שלה בתור מנקה בשירותים של מלון ריץ היא להתחתן עם מיליונר בן מיליונר. וכולם בסרט כל כך חובבי אמנות, ככה שבטוח שאי אפשר להאשים אותם ברדידות, ברור שיש להם נשמה והשכלה. אז מה אם אנחנו יכולים לזהות בקלות שהם לא באמת אוהבים אמנות אלא קיטש, כמו למשל הסרט הזה שהוא קיטש איום ונורא. בקיצור, קני כרטיס לאמא שלך ולחברותיה, ולכי לראות את "ארוחת בוקר על פלוטו".

"כיסאות מוזיקליים", במאית: דניאל תומפסון, השחקנית החמודה: ססיל דה פראנס, עכשיו בבתי הקולנוע

יותר מיותר מציץ שלישי

למרות ש"בקרוב יקרה לך משהו טוב" הוא שם מבטיח, התוצאה רחוקה מלקיים. ובמילים אחרות, העיבוד הקולנועי לסיפורו המעולה של עוזי וייל, מתוך "ביום שבו ירו בראש הממשלה", הוא טוטאל-לוס. משחק רע, תסריט רע, בימוי רע, צילום רע, מוזיקה רעה, עריכה רעה. אפילו הסיפור, שהיה כל כך מרהיב בדפוס, נראה עלוב. איך זה קרה? איך העולם הברור כל כך של הטקסט, שמעוגן במציאות הישראלית אבל לוקח אותה אל סיטואציה היפותטית מופרכת, הפך בסרט לסיפור מבודד מקונטקסט מקומי, חסר אמינות ודל ברגשות?

עצם הרעיון לעבד את הסיפור - שהוא במקרה אחד האהובים עלי בעברית - היה צריך להניב משהו ראוי. וכלום. נשבע לכן, בתור מי שמתמוגג מיבול השנים האחרונות של הקולנוע הישראלי, הסרט הזה עשה לי פלאשבק לימים הרעים של 1989. אין כאן סרט, אין קולנוע. יש רק ליהוק.

זהו סיפורו של נער שבורח מביתו הכפרי בדרום, כדי לעבור לגור עם אחותו בחיפה. הוא מתיידד עם קומוניסט מזדקן שגר בסמוך ומתבצר בביתו, וחושש מהיום שבו יבואו השוטרים לפנות אותו ואת ערוגות הקנביס שלו משם. והיום הזה מגיע. ומלחמת גוג ומגוג המופלאה של וייל על הנייר הופכת לתרגיל לשוטרים מתחילים על המסך. זה אולי הסרט העצוב ביותר שראיתי מימי, ולא מאף אחת מהסיבות הנכונות. ליבי נשבר.

"בקרוב יקרה לך משהו טוב", במאי: אייל שיראי, תסריט: עוזי וייל, על פי סיפור פרי עטו, מסתובבים בעצלתיים מול המצלמה: אסי דיין, טינקרבל, אדם הירש, עכשיו בבתי הקולנוע