חורבת קני הסוכר הצפונית

כילד שנהג מדי פעם לתעות בקוצים ולספר אחר כך ש"היה כיף", דווקא את החורבה הגדולה מצפון לכברי אני זוכר כעונש אמיתי, כיוון שהסתבכתי באין-שביליה בעצם ימי הקיץ, כי קיץ היה הזמן שבו הייתי יכול לשרך את דרכי בשדות הקוצים הממאירים של ארצי הלוהטת.

כשבגרתי, ואל שיטוּטי התלוותה גם יעלת חן ירוקת עיניים שעד היום אני נושא את זיכרונה בגעגוע מחויך, חזרתי לאותה חורבה. אז כבר הייתי מצויד במפה, שקנה המידה המגוחך שלה איפשר לי לערוך טיול ברמה של טייס חללית הרואה את כל כדור הארץ תחתיו‭...‬

שוב מצאתי את עצמי מתגושש עם קוצים שגבהו ממני. בפעם הזו, חירפתי את נפשי עבור נערתי, שחלילה לא תישרט ותהיה זו לה הפעם האחרונה להתלוות אלי במסעות חובקי החרולים המכאיבים האלה.

הלילה ירד עלינו במקום ההוא. עוד קודם לכן זיהיתי מבעד לקוצים את מתארו של בית מידות עתיק יומין, ומבלי שהיה לי אז שמץ של מושג מהו, לבד משמו – ח'רבת אלבובריה, ובסוגריים מנואט – טרחתי וערכתי במסתורו את קן הלילה ההוא.

שנים נקפו וחכמים חשפו את צפונות המקום, חכמים אחרים סיפרו מה היה כאן, ועוד חכמים אמרו שהחכמים הראשונים לא יודעים מאום ושהמקום הוא דבר אחר. היו גם קצת עלבונות, כמקובל באקדמיות רוויות יצרים בכל העולם, וסופו של דבר שבאה קרן קיימת לישראל, וכדרכה לקבע עובדות ומעשים של ממש בלב המבוכה, הכשירה את המקום לביקור בני אדם מן היישוב, שהם הדיוטות ולא מעליבים אף חכם.

הציבו שם אפוא שלטים שמסבירים לאותם הבאים מהו המקום, ומיד אלה יוצאים ומשימים עצמם הדיוטות של בית רבן ואחרים מתפתים לא רק לקרוא את השלטים ויוצאים כמובן נשכרים שכר רב.

קדם ליישוב ההרוס של חורבת מנות יישוב סמוך, שהיום נקרא חורבת סוגר. כנראה שזה מקומה של העיר הנוכרית הקדומה בית בריה. משנטשוה יושביה מסיבות של צרות ומלחמות, כרגיל בארץ הזו, ירדו נוטשיה אל מורד הגבעה והתיישבו כאן, במה שייקרא לימים חורבת מנות. יישובם הנטוש שינה את שמו והפך בפי תושבי הסביבה לח'רבת א-סג'רה (החורשה‭,(‬ מה שלא הפריע למסרסי מפתנו החדשה להתעלם משמו העברי העתיק ואת החורשה "תירגמו" לסוגר‭...‬

שרידי חורבתנו כאן הם לא רק בתים ואמת אבן, אלא בעיקר מתקן סחיטה רב רושם, חצוב בין עצי החורש הגדולים שמצלים עליו. צורתו של משטח האבן, שבו נמצאות החציבות, מעידה שהיה מתקן סחיטה רציני במפעל להפקת סוכר מן התקופה הצלבנית, וסביבו פזורים שרידיהם של בתי המידות. נראה על הבתים שהיו מבוצרים, על אף שהיום הם עתירי שמיר ושית. אלו הם מבני המשק הצלבני שהיה כאן, כלומר התיישבות חקלאית נוצרית-אירופית בת יותר מ-800 שנה! למבנה הגדול יש מרתפים מקורים ולידו עדיין ניצב קיר של אמת מים, אשר הובילה מים אל טחנה ששרידיה כל כך דלים שאין כלל להשקיע מאמץ בגילויה, אלא אם יעלו בין אבניה פרחים נדירים.

כפר התעשייה שהיה כאן מוכר היטב מן הרשומות הצלבניות של אותם ימים: האביר ז'ופרואה לה-טור חכר את האחוזה הזו מכנסיית סן-סלווטורה שעל הר התבור. באדמותיו גידל קני סוכר, כי אהב לבטח את טעמו יותר מזה של הסוכר הים-תיכוני, שהוא חום, גס ועשוי ממשרות של פירות שונים.

עם פשיטות הרגל של ימיה האחרונים של הממלכה הצלבנית, "נגאלה" האדמה הקדושה הזו בידי אציל נדל"ניסט, ז'וסלן דה-קורטניי, שהיה גם בעליה של המצודה הענקית במעיליה – "מצודת המלך".

במהומת הימים של מפלת הנוצרים בקרני חיטין, אבדה גם אחוזת מנואט לנוצרים, ועם הופעתו של המושיע לכאורה, ריצ'רד לב הארי מאנגליה, היא שוב חזרה לידי משפחת האצולה היזמית.

היורשת העשירה של ז'וסלן הממולח מכרה אותה לנזירי עכו הטמפלרים, עד שהערבים שוב כבשו את המקום ועשו אותו מרכז מנהלתי למלחמותיהם בגליל המערבי. שוב הוא חזר לידי הנזירים הנוצרים, הפעם הוספיטלרים שהחכירו את האחוזה ומתקני הסוכר שלה לאנשי המונטפורט הסמוך, ומאז, כמעט 800 שנה, שאנחנו לא יודעים על המקום מאום, וגם המעט הזה נראה די מבלבל‭...‬

מה לא מבלבל? שהצלבנים אשר הגיעו מאירופה היו אדוני האחוזות. מנהלי העבודה היו קבלנים ערבים נאמנים, הפועלים היו ערבים, והמדינה חילקה הטבות לכל צלבן שהגיע מעבר לים והביע רצון להתיישב על האדמה הקדושה הזו. זה מה שברור, וכל השאר – תפאורה.

איפה זה

במפת הטיולים וסימון השבילים "הגליל העליון ומערב הגליל" (מס' ‭.(2‬

קל מאוד להגיע אל חורבת מנות. היא משתרעת ממזרח לכביש מס' 70‬ העולה צפונה מצומת כברי לכיוון שלומי. היות שאין חנייה נוחה בשולי הכביש, מומלץ לנסוע עוד 100 מטר צפונה במסעף הכביש העולה לעבדון, ולאתר שם מקום חנייה זהירה לצד הכביש.