רק היום, בזיל הזול, שוק הבשר
בנות, בואו נודה בזה, עם כל הכבוד לגברים הרגישים, שהופכים להיות החברים הכי טובים שלנו, אנחנו מוכנות לתת לגברים הפחות רגישים הנחות רבות רק בגלל העיניים היפות שלהם. אין לו תואר? הוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול? לא נורא, השרירים שלו מבצבצים יפה מהחולצה. הוא פרפר, שוביניסט, לא ממש רציני, מה זה חשוב, ראית איך הג'ינס יושב עליו? בואו לא נכחיש, זה שוק בשר, ואנחנו קונות
אילו רק היו זונחים את האייטיז, למרות הרטרו שבא עלינו לטובה, שהרי יש הבדל בין לקנות בחנות יד שנייה לבין ללבוש אותה חולצה מכיתה ט'. אילו רק היו נראים קצת יותר טוב. אילו רק הייתי מתעלה על עצמי וכן מנסה משהו.
הגברים הרגישים הם גם בדרך כלל אלה שיתייחסו אל העם הנשי כאל העם הגבוה יותר, מי שנולדו, בסיסית, מבינות יותר, יודעות יותר. הם ידברו איתך על אינטואיציה ועל חיבור לטבע, הם רגישים בצורה הזאת. הם מברכים את האינטואיציה הנשית וכל כך מקנאים בך על העומק הרגשי-מנטלי שקיים בך, רק בגלל שאת אשה. ואת בפנים נהנית מכל מילה ומכל פיסת מחמאה ואומרת כן, אינטואיציה... כן, גבוהה יותר... כן, בטח... עם כל העומק הזה שיש בנו והספֵירה הגבוהה הזאת שאנחנו נמצאות בה, למה אני לא יכולה פשוט להצליח לגעת בו בלי להתחלחל? אילו רק יכולתי להימשך אליו, אילו רק הייתי מוותרת על האגו, אילו רק...
ואפילו שאת יודעת, באיזשהו מקום, שבסופו של דבר כל מה הרגיש הזה מנסה לעשות זה להכניס אותך למיטה, ברור לך שהוא עדיף על כל אלה, שעם כל האינטואיציה הגבוהה שלך את לא מצליחה להיפטר מהמשיכה החולנית שלך אליהם. אלה שאת רואה והלב מחסיר פעימה, ויחד איתו נורית אזהרה מתחילה להבהב. אבל כמו חיה מסונוורת, במקום לברוח, לנוס על חיינו, אנחנו קופאות ומחכות לפגיעה ברטיטה. אוי, ה-bad boys האלה, או יותר נכון - המאותגרים רגשית.
הבעיה עם האינטואיציה הנשית הזאת היא, שאנחנו לא תמיד יודעות איפה לשים אותה, לא תמיד יודעות להבדיל בין אינטואיציה גבוהה לבין חרמנות גרידא (כי אנחנו בנות, אנחנו "יודעות" ו"מרגישות בחוש", אנחנו אף פעם לא סתם חרמניות). כשאנחנו מתבוננות בגבר יפה תואר, אנחנו לא רואות אותו. אנחנו רואות את הפוטנציאל, ופה קבור הכלב.
הפער שבין הפוטנציאל למציאות
כי בנות, בואו נודה בזה, אנחנו מוכנות לתת להם הנחות רבות, מפה ועד להודעה חדשה, רק בגלל העיניים היפות שלהם. אין לו תואר? הוא לא ממש יודע מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול למרות שמזמן עבר את גיל ההתבגרות? לא נורא, השרירים שלו מבצבצים יפה מהחולצה. הוא פרפר, שוביניסט, לא ממש רציני, מה זה חשוב, אנשים משתנים, ראית איך הג'ינס יושב עליו? הוא לא ממש מתעניין בתרבות ואמנות או בנזקי הגלובליזציה? אוי, חבל, אבל הוא מזל בתולה, גברים מזל בתולה מתאימים לי, כתוב בהורוסקופ...
לחיות יום יום בפער הזה שבין הפוטנציאל למציאות: הוא יראה אותי, יקרא אותי, יבין שאני קוראת אותו, כשעינינו יפגשו יירד לו האסימון והוא יידע שלי הוא חיכה כל השנים, יסיר מעליו את כל השכבות והחומות שבנה, האקסית המיתולוגית תעוף מהחלון, הוא יפתח את ליבו, יהיה חבר ורֵע, נתחתן בקפריסין כי אנחנו נגד כפייה דתית, הוא יפסיק עם השטויות וימצא עבודה עם הרבה כסף אבל ישמור על היצירתיות שבו, ידרבן אותי, ישקיע בי ונחייה באושר ובעושר באיזה מושב בצפון כי מי צריך את תל-אביב אחרי שמצאת את הנפש התאומה שלך במקום הכי לא הגיוני ונגד כל ציפיות החברה. במציאות הרי הוא יראה אותי, במקרה הטוב יקרע אותי, ולא, הוא לאו דווקא ישאר שם בבוקר). הפער הזה לא פשוט, במיוחד אם הנפשות הפועלות פועלות בתל-אביב.
תל-אביב של הלילה. האפלוליות המתוקה-מרירה ששוררת בכל מקום שתיכנס אליו ותכה בך כברק. כשאתה פוסע לתוך פאב אתה יודע שאתה למעשה נכנס לג'ונגל. אם אתה הצייד או הניצוד, זה לא משנה - המשחק מתחיל.
ההבדל היחיד הוא שכאן הסחורה אינה נקנית בכסף
אומרים שכולם מחפשים אהבה, אומרים גם שאהבה עיוורת. תל אביב הלילית פשוט עוזרת למשוואה - ככל שהמקום חשוך יותר, ככה, בפנים, אתה יודע שמכאן תבוא הישועה. תמיד אותו הסיפור, פאב אפל, חולצה עם מחשוף, דיבורים סתמיים. חיוך לפה, חיוך לשם, מבט חושני בגברבר ממול, שיחה מרמזת עם הברמן. שוק הלילה של תל-אביב, שוק הבשר. ההבדל היחיד הוא שכאן הסחורה אינה נקנית בכסף, והיא לרוב לא מחזיקה מעמד יותר מכמה שעות. אבל כשאתה נכנס אליו ומשתמש בשירותיו ולו פעם אחת, מאוד קשה לצאת ממנו, במיוחד לאור העובדה שאין לו גבולות מוגדרים.
הצדקניות ירימו גבה וידקלמו את הקקטוס האהוב "מה פתאום?" התמימות, אם עוד קיימות כאלה, ישאלו על המיקום המדויק. בסופו של דבר, כל אחת יודעת שאין ממש דבר כזה לצאת לבירה עם חברות בלבד. לכולנו אג'נדה נסתרת-כביכול, למצוא את הבחור הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון. וכמה שתל אביב נותנת לנו בפרצוף ובשלטי נאון "מותק, זה לא המקום ולא הזמן", אחרי בירה וצ'ייסר העולם נראה אחרת. מעבר לזה שזה מה יש, פה ועכשיו.
כל שנותר הוא לוותר על האינטואיציות והספירות הגבוהות שאנחנו שטות עליהן ולהודות בעובדה שכן, גם אנחנו בני אדם. וזה בסדר. ולפעמים, גם אנחנו מחפשות רק סיפוק זמני, וזה בסדר. והבחור הזה, שעושה לנו עיניים עכשיו מאחורי הבר, לא ממש מדמיין אותנו עכשיו בשמלת כלה, אם הוא בכלל מכניס בגדים לדימיון. ואם בא לנו עליו, אז למה לא ללכת על זה? זה בסדר. האמת, זה הרבה יותר בסדר מלהיכנס למיטה עם מישהו באותו הערב ואז להיכנס לסרטים שפספסנו את אהבת חיינו בגלל ש"נתנו" מהר מדי כשהוא לא מתקשר למחרת. זה גם הרבה יותר בסדר מלהגיד שאנחנו פמיניסטיות, ועדיין לחכות שהוא יחזר. זה גם יותר בסדר מלבכות לכל העולם ואשתו שגברים לא יודעים מה טוב להם, שהם פחדנים, או לשמור על ההתחסדות ולחיות במנזר וירטואלי.
אנחנו דור מזדיין. גדלנו על טלוויזיה, רדיו חזק, סקס, סמים (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
מאוד קשה לעם שלנו, הגבוה הזה, לעשות אבחנה בין שתי המוסמכות החברתיות השולטות. האחת הפולניה, הנעזרת בביטויים כמו "מערכת יחסים רצינית", "שעון ביולוגי" ו"גלית לוי", והשנייה, הפחות מדוברת, הגורסת בצלילי פופ מתקתק שבנות רק רוצות לכייף.
אביב גפן אמר שאנחנו דור מזוין, ואולי, אולי אנחנו לא רק דור מזוין, אנחנו דור מזדיין. ואולי אחת מהסיבות לכך שאנחנו דור מזוין היא העובדה שאנחנו דור מזדיין. גדלנו על טלוויזיה, רדיו חזק, סקס, סמים ורוק'נ'רול. עולם אפשרויות נפתח בפנינו, עולם עם מדונה חדשה, שפה חדשה, בכל דקה התגלתה הרפתקה-אה-אה-אה. מותר לנו לעזוב את בית ההורים לגור בדירה שכורה, מותר לנו לפתח קריירה לפני שנגדל ילדים, מותר לנו לעבוד ולעשות עם הכסף שלנו (מה שנשאר אחרי שכר הדירה) מה שאנחנו רוצים. מותר לנו לנפץ חזונות ומוסכמות חברתיות ישנות, מותר לנו להתבגר לאט - ומותר לנו להזדיין!
אז בנות, די לבכות. אם אתן במשחק, אתן במשחק. שלא תגידו שלא אמרו לכן.
הדס היא רווקה תל-אביבית בת 32, מעצבת גרפית וסטודנטית לפסיכולוגיה וחינוך מיוחד.
האימייל של הדס
