המלחמה שלא היתה - בחזרה אל "ליל הברווזים"

את האות הראשון לעתיד לבוא סיפקה הודעה מסתורית בשעות בין הערביים אשר קטעה את שידורי התוכנית הפופולרית בקול ישראל - "פרק חזנות כבקשתך", בה ביקשה הקריינית מן המאזינים להישאר צמודים למקלטי הרדיו ולהמתין להודעה חשובה ביותר שתמסר מאוחר יותר. דבר ההודעה עבר מפה לאוזן, גל שמועות החל להתערבל ברחבי הארץ ותושבי ישראל המורגלים בציות להוראות השלטון נאספו ליד המקלטים והמתינו לבאות.

בשעה תשע אפס אפס נפתחת מהדורת החדשות המרכזית של "קול ישראל" בהודעה דרמטית על גיוס כללי של יחידות המילואים, כל החיילים ששמות יחידותיהם הוקראו התבקשו להתייצב למחרת בבסיסיהם. את ההודעה מסיים הקריין בקריאת שלוש ססמאות גיוס: "להקת אמנים", "ארשת חשיבות" ו"ברווזי מים" (הססמה אשר העניקה לימים לפרשה את שמה המשתעשע).

ההודעה נמסרת בתשע שפות שונות (כולל רומנית ויידיש) וללא פרשנות נוספת. בהתאם מניחים המאזינים את המובן מאליו - אויבים קמים עלייך ישראל, הסורים על הגדרות ובקיצור - מלחמה. מנגד, כמה ישראלים אופטימיים במיוחד בוחרים להאמין כי מדובר במתיחה מוצלחת פחות או יותר לרגל האחד באפריל. בהיעדר מקור מוסמך מעבירים מרבית האזרחים את השעות הבאות בהעלאת שמועות, ניחושים ובדיקת כוננות בחגורים בארון.

הידיעה על גיוס כוחות המילואים לא נעצרת בגבולות הארץ ומגיעה במהירות מעבר לים - פחות מרבע שעה לאחר פרסום ההודעה בישראל, מבשרות רשתות הרדיו בעולם כולו על גיוס כללי של הצבא הישראלי. הודעות בהולות נשלחות לכתבי החוץ של הרשתות הזרות, אולם מרביתם שוהים באותה עת בהיכל התרבות בת"א בקונצרט חגיגי לכבודה של מלכת בלגיה המבקרת בארץ. שם גם נמצאים הרמטכ"ל חיים לסקוב וראש אג"ם האלוף מאיר (זרו) זורע.

רה"מ ושר הביטחון דאז דוד בן גוריון שומע את ההודעה בביתו. הוא צופה את המהומה העתידה לבוא, מתקשר להיכל התרבות, ואומר לסדרן שאתרע מזלו להרים את הטלפון: "כאן מדבר ראש הממשלה, נא לקרוא לטלפון את הרמטכ"ל". הסדרן משוכנע כי מדובר בחקיין לא מוצלח וטורק את השפופרת. רק לאחר מספר שיחות וניתוקים נוספים מצליח בן גוריון לעקוף את מחסום החשדנות ומשכנע את הסדרן בזהותו האמיתית. 

באולם הכנסת נפלה הודעת הגיוס על הפרמנלטרים כרעם רועש ביום בהיר, כאשר הם מכונסים לקראת ההצבעה על תקציב המדינה, רבים מהם נוטשים את אולם המליאה במהירות וממהרים למכוניותיהם על מנת להאזין למהדורת החדשות ברדיו. זמן קצר לאחר מכן עולה שר המשפטים פנחס רוזן על דוכן הנואמים ומנסה להרגיע את הרוחות: "אני מניח שהיו סיבות מיוחדות לכך שלא היה קשר במשך שעה וחצי בין רה"מ ושר הביטחון לממשלה, אנו רגילים לכך". שלא במפתיע האמירה החידתית לא מסייעת להרגעת המחוקקים הנסערים שממהרים להגיב. על המגיבים נמנה גם מנחם בגין ראש האופיזציה דאז, אשר פותח בביקורת נוקבת נגד העלמת המידע מהכנסת ובו בעת מקפיד להפגין נאמנות לאומית ומצהיר על תמיכה מלאה במהלכי צה"ל. לעומתו יוצאת חברת הכנסת אסתר וילנסקה (חברת מק"י) בקריאה נרגשת למנוע מתקפה צה"לית: "בל יצא צבאנו מגבולות ישראל".

ההמולה הפוליטית והציבורית הולכת ומתערבלת, ובצדק, רק אנשים ספורים יודעים באותם רגעים מה עומד מאחורי ההודעה. השר לוי אשכול יוצא במרוצה מן הכנסת ולבסוף מוצא את בן גוריון אשר מבשר לו כי הודעת הגיוס הינה תרגיל בלבד ואין סכנה בטחונית כלשהי העומדת בפתח. לשניים ברור כי משהו השתבש בממלכת מערכת הביטחון ומאותו רגע נפתחת מערכה נרחבת להרגעת הרוחות. במהדורת החדשות ב-11 בלילה כבר מודיע "קול ישראל" כי הודעת הגיוס היא תרגיל בלבד, אולם רבים בארץ ובעולם מסרבים להאמין כי מדובר בתאונה תקשורתית בלבד ומגבשים תיאוריות קונספירציה מפותלות ומסעירות. מאוחר יותר תקשר סוכנות הידיעות הסובייטית בין האירוע לתקציב המדינה ותעניק להודעה מניע אפשרי: "להסיח את דעת העמלים בישראל ולאפשר לממשלה להשחיל לתקציב בסעיף הביטחון 420 מיליון לירות ישראליות יותר מתקציב השנה שקדמה לו".

גיוסן הצפוי של יחידות צה"ל מביא להעלאה מהירה של המתיחות הצבאית במזרח התיכון: שעות ספורות לאחר ההודעה מכריזה סוריה על כוננות צבאית ומתחילה בהזזת כוחות אל הגבול ובהכנות למתקפה צה"לית אפשרית. לקראת חצות מודיע הרדיו הסורי על גיוס כללי של צבא סוריה וקורא לכל החיילים להתייצב בבסיסיהם. גם הצבא הירדני לא נותר חסר מעש וביום למחרת יודיעו מפקדיו כי: "לרגל השידורים הישראלים על גיוס כללי נקטה המפקדה של הכוחות המזויינים בכל האמצעים הצבאיים הדרושים לשמירה על גבולות הממלכה ההאשמית".

כותרת העיתון "ידיעות אחרונות" בבוקר שאחרי "ליל הברווזים"

היום למחרת מוצא את מדינת ישראל כולה רוגשת ומרוגשת. עם העלמותה של הסכנה הבטחונית הדמיונית מסעירה את הציבור סוגיה חשובה לא פחות - חיפוש אחר האשמים בפיאסקו, צליבתם המהירה ולעג משועשע כלפי התמימים שנפלו בפח. כותרות העיתונים מתוות את הדרך להמונים: "עוד בטרם התברר הדבר ומנהיג חירות כבר הזדרז לתת נאום פטריוטי, פן יחמיץ את השעה, ואילו דוברת מק"י מיהרה להשמיע את תקליטה הנלעג שלה" (עיתון "למרחב"), "אותם האנשים שחמדו להם לצון בנוסח אחד באפריל חייבים לתת את הדין" (עיתון "הבוקר").

לנוכח העתיד לבוא נכנסים ראשי השלטון ומפקדי צה"ל למגננה אופנסיבית ופועלים במרץ להעברת האשמה מצד לצד. גרסאות מנוגדות עולות בימים לאחר מכן לחלל האוויר ביניהן כזו על פיה רה"מ והרמטכ"ל לא ידעו ולא אישרו את התרגיל. על מנת לפתור את התסבוכת הפוליטית-צבאית מחליט בן גוריון על פיתרון קסמים ישראלי ידוע ומורה על הקמת ועדה לחקר הפרשה.

בימים לאחר מכן, בעוד העם ממתין לפירסום מסקנות ועדת החקירה מקיים כתב "ידיעות אחרונות" משאל רחוב קצר ואוסף תשובות לשאלה - איך הגבת על קריאת הגיוס?

מכונאי קיטור, תושב בת ים: "רצתי הביתה לארוז את חפצי מתוך ביטחון כי המלחמה פרצה או עומדת לפרוץ. קיבלתי את ההודעה בשמחה. בסיני הייתי ביחידה קרבית וברצון הייתי עוזב לזמן מה את העבודה השגרתית ויוצא לחזית".

תושבת גבעת שמואל: "לא התרגשתי בכלל. אני דתיה אז ידעתי שלא יקראו לי. האם פחדתי שתפרוץ מלחמה? אני בכלל לא מתעניינת בפוליטיקה".

עובד דפוס בעיתון "קול העם": "אני רוצה בשלום וחששתי מאוד, כי תקרית רבתי יהא בה להרחיק את השלום".

עורך דין מת"א ועולה חדש מרומניה: "לא התרגשנו בכלל, חשבתי כי כך נוהגים לקרוא לשירות מילואים בישראל". 

בעל חנות ירקות מת"א: "אני חייל ותיק מימי הבריגדה ומלחמת הקוממיות. אינני נוטה להתרגש בנקל. שמעתי את הקריאה, הכנסתי כמה כוסות קוניאק לבטן והלכתי לישון. ידעתי, אם יהיה משהו - יבואו לקרוא לי בלילה".