אולמרט, די
דרך שרון הותירה את עזה כמורסה מבעבעת. שוב נראה את טובי בנינו מחייכים תחת כותרת שחורה בעיתון - ונחפש פיתרון
ואולי טוב שזה קורה עכשיו, אדוני ראש הממשלה. אולי טוב, שעוד בטרם החלו גלגלי ההתכנסות לנוע, והמינהלת הוקמה, והגייסות התאמנו - כבר הספקנו להתבשם מהצלחותיו של המהלך החד-צדדי הקודם.
אני מתקשה להחליט האם כ"הצלחה הגדולה ביותר" אפשר לציין את עליית הקיצונים במחנה הפלסטיני, את ייבוא טקטיקות הטרור מחו"ל והנשק מסיני, את מטר הקסאמים (שהופך את סיסמת צה"ל "גשמי קיץ" לאירונית משהו...) - או אולי את החטיפות של שני צעירים ישראלים, בעזה ובגדה.
ההתנתקות, חברים, הייתה מהלך טקטי מפואר - וכישלון אסטרטגי מהדהד. זה, אגב, בדיוק מה שחשבו לאורך השנים ראשי ממשלות בישראל על המצביא אריאל שרון. גדול הטקטיקנים, אך חלש מאוד באסטרטגיה לטווח ארוך. זה אותו אריק שבמהלך מבריק חצה את התעלה והכריע מלחמה, וכמה שנים לאחר מכך ניסה לברוא מדינת לבנון חדשה, מייד-אין-איזראל.
ובחזרה להתנתקות - רק תיזכרו בציטוטים ובכותרות: "עבר חלק", "תוך יממה", "החייל האחרון יצא" וכו'. וזה נכון - כמהלך צבאי ומדיני, גלגלי ההתנתקות לא השמיעו ולו גם חריקה אחת בתנועתם המשומנת. ואיך אהבנו את השוטרים הרגישים שלנו... אלא שמרוב אהבה ולהיטות לצעוק ש"מהלך חד-צדדי טוב לנו, ונעשה מה שטוב לנו!" - אף אחד לא עצר לחשוב מה יקרה ברגע שאחרי.
והיו כמובן האיומים: "אם יעזו לירות" ו"אם יעזו לפגוע" ואם ואם ואם. מאז קיבלנו שר ביטחון משופם במקום שר ביטחון מקריח, ובאו הקסאמים, והפיגועים, והגבול המחורר מול מצרים וההוראות שנוחתות מדמשק. אז יצאנו מעזה חד-צדדית? הצחקתם; עזה נותרה מורסה אדמדמה ומבעבעת, מחוברת הרמטית לירך שלנו. והיא כואבת ולא הולכת לשום מקום. להיפך - בהנהגת החמאס, היא דווקא רוצה שאנחנו נצא לטיול. רצוי בכיוון מערב. אודרוב, יא יהוד.
האופנה בימים האחרונים היא להכות על חטא. איך לא ראינו? איך לא הזהרנו? איך לא ניבאנו? אז זהו, שהיו דווקא מי שהזהירו, ואמרו וניבאו. אבל הם קוטלגו מראש כשני סוגים: "קיצונים ימנים", שכמובן אסור להקשיב להם, או "שמאלנים קיצוניים ומטורללים מאוד", שבכלל אסור להקשיב להם. גם כותב שורות אלה טען במאמר חודשים ארוכים לפני ההתנתקות שמדובר במהלך אווילי לטווח הארוך. בתגובה, קיבלתי טלפונים תוהים מחברים שתהו מתי הצטרפתי לאיחוד הלאומי, והאם כבר רכשתי עותק של "ברוך הגבר".
וכאן טמונה הבעיה. כל ניתוח במדינה הזו מקוטלג מיד כמוטה פוליטית. הפוליטיזציה הזו של השיח מביאה לכך שלא יכול אדם מהיישוב, בעל ניסיון כזה או אחר, להביע את דעתו, מבלי שתזנק בת קול (טוקבקיסטית או אחרת) ותתהה: למי בעצם אתה מצביע? והאם שירתת בצה"ל? ונכון שאתה חבר של יוסי ביילין או ברוך מרזל?
מותר לכתוב ולומר שההתכנסות היא תוכנית רעה, כמו שההתנתקות לפניה הייתה תוכנית רעה. לא בגלל שישראל לא צריכה גבולות חדשים וצנועים יותר - היא צריכה. אלא שהיא צריכה גבולות קבע מוכרים, בצידה של מדינה פלסטינית. ודווקא בעת מלחמה, כפי שאנחנו נמצאים כעת, חובה לומר שוב את הדברים בצורה צלולה. בפיזיקה, בטבע או בכלל - אין מהלכים חד-צדדיים. מה שתעשה חד-צדדית היום, יחזור כבומרנג לפרצופך מחר.
אנחנו בדרך לעוד סיבוב דמים עם הפלסטינים. הם פגעו בנו, אנחנו נפגע בהם. בכלי התקשורת ימהרו להתנוסס לוגואים
וכותרות כמו "האינתיפאדה השלישית", "מלחמת עזה" או "העם מאס בחמאס". ושוב נראה את הפרצופים של טובי בנינו מחייכים בעיתונים, לצד סיפורי צבע על חיים יפים שנסתיימו בטרם עת. הבעיה היא, שכשהכל ייגמר, נצטרך לשבת מחדש ולחשוב על פיתרון. כי ככה זה. אלא שמה שמציע אולמרט איננו פיתרון. זוהי אשליה, שאת עלותה אנחנו משלמים בימים אלה. בדם.
ולמרות זאת, בימים האחרונים שב ראש הממשלה והבהיר שההתכנסות תצא לפועל. למרות שכל התנאים שהבטיחו לנו לא מתקיימים, למרות שאין הנהגה פלסטינית אלא ואקום, למרות שהעולם לא תומך במיל - ולמרות כישלון ההתנתקות. "רק חמור לא משנה את דעתו", אמר משה דיין - וצדק. הגיע הזמן לנעירות מסוג אחר מכיוון הממשלה. הגיע הזמן ש"דרך שרון" המיתולוגית תפסיק לשמש כתנ"ך של אולמרט. כי מי שהולך בדרך שרון יותר מדי - מגיע ללבנון.
