לא מחפש את הנוסטלגיה
"דווקא מוזיקאים ותיקים רוצים ללכת קדימה ולעשות דברים אחרים", אומר אלי מגן, בעבר חבר להקת "אחרית הימים", שבגיל 56 הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו ויופיע עם החומרים החדשים ב"צוותא"
מגן (56), במקרה ששכחתם, היה הבאסיסט של להקת "אחרית הימים" וכן שר את "העץ הוא גבוה", שיר שהפך לאחת מהקלאסיקות הישראליות המוכרות ביותר. לאחר עשרות שנים בהן ניגן ועבד עם מאות מוזיקאים בארץ, הוא עומד כעת לראשונה במרכז הבמה. החודש הוציא מגן את אלבום הסולו הראשון שלו, "אדם", והיום (ה'), יחד עם אמנים ארחים כמו ורד קלפטר וערן צור, הוא יבצע את החומרים החדשים ב"צוותא" בתל אביב.
הרעיון ליצור אלבום סולו הגיע בעקבות העבודה עם שיריו של איזקסון. גם באלבומו של מגן כתב איזקסון את כל הטקסטים ומגן התייצב בעמדת המלחין. "אף פעם לא יצרתי משהו כזה והעבודה מאוד עניינה אותי", מספר מגן, "תמיד יצרתי וניגנתי, גם חלקים גדולים מעיבודי השירים של 'אחרית הימים' היו באחריותי, אבל אף פעם לא לקחתי את הקרדיט. לא יצא לי ממש להלחין. כתבתי וניגנתי ג'אז, עיבודים שונים וגם כתבתי קטעים אינסטרומנטליים, אבל לא ממש הלחנתי שירים מההתחלה ועד הסוף, וזה בעצם היה האתגר, לעשות הכל ביחד, גם את העיבודים וגם את ההפקה המוזיקלית".
"במשך שנים הייתי שקוע הרבה יותר בנגינה ופתאום עכשיו זה כיוון אחר לגמרי", ממשיך מגן, "המוזיקה היא קצת יותר רוקיסטית וזו חזרה למשהו שבו לא נגעתי כמה שנים, ככה שזה מעורר הרגשת טריות ואני מחפש את זה כל הזמן. הפרוייקט נתן לי הזדמנות להביא ולהוציא מעצמי דברים שבדרך כלל אני לא עושה".
הרבה אמנים מדורך מוכרים לקהל רק באמצעות השירים הוותיקים, שאותם הם גם מרבים לבצע בהופעות. אבל לא נראה שאתה ממש משתייך לקבוצה הזו.
"אני לא מחפש את ה'פעם', למרות שהוא ישנו. בכל זאת, אני לא ילד ואני בא משנות השבעים, אז שנות השבעים קיימות בי, בנגינה שלי, בסאונד, בהרגשה ובטעם. אני לא בורח מזה, אבל מצד שני אני לא מחפש את זה, לא את ההרגשה, לא את הנוסטלגיה ולא את הדרך חזרה. הרבה מוזיקאים צעירים שמאזינים למוזיקה מאותן שנים תמיד חוקרים את הסאונד הישן הזה, ודווקא מוזיקאים ותיקים כבר לא רוצים את אותה ההרגשה ואת הצלילים של פעם, הם רוצים ללכת קדימה ולעשות דברים אחרים".
"יש סיפור על ריי בראון, נגן הקונטרה באס האגדי שמת לפני כמה שנים", נזכר מגן, "בראון ניגן בשנות ה-40 וה-50, ובאותה תקופה על הקונטרה באס הורכבו מיתרי גידים. בשלב מאוחר יותר מיתרי הגידים הוחלפו במיתרי מתכת ובראון לא רצה לנגן על המיתרים הישנים, הוא לא רצה לחזור חזרה. אבל כל החבר'ה הצעירים רוצים לחזור לתקופה הזו, והרבה מהם מנגנים היום על מיתרי גידים. לפעמים הם גם נוקטים בשיטות אחרות למצוא את הצליל הישן, כמו לנגן ללא מגבר או ללא פיקפים".
"אותי זה לא ממש מעניין", הוא מסביר, "אני רוצה לעשות את מה שאני מרגיש. בפרויקט הזה היה לי מאוד חשוב לכתוב מוזיקה, להביע את עצמי ובאותה נשימה גם להתחבר לשירים, זו הייתה המטרה שלי. לקחתי את זה במלוא הרצינות וחיברתי מוזיקה כנה ככל שיכולתי שמחוברת לשירים הנפלאים של מירון".
ואיך זה מרגיש לקראת מופע סולו ראשון?
"בכל מה שנוגע להופעה מול קהל, אני מרגיש היום אחרת. אף פעם לא הרגשתי כך. פעם לא אהבתי את זה, לא התחברתי לנושא. היום אני מרגיש עם זה הרבה יותר בנוח, הרבה יותר קל לי. כנראה שבגלל שקצת התבגרתי וגם בגלל שאני מרגיש שיש פה דגש גדול על המוזיקה. זה לא מן 'שואו' של זמר שניצב במרכז הבמה, אני מנגן ועומד על הבמה יחד עם כל החברים שלי, והשירים זורמים, יש בהם גרוב, ופשוט כיף לבצע אותם".
