שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זה ייגמר בבכי
    התבכיינת לחבר שלך והוא לא הבין מה את רוצה ממנו? שגריר המין הגברי מסביר למה כדאי לנו לשמור את היבבות למצבי חירום אמיתיים

    הגיע הזמן שתבינו, שכמה שאנחנו אוהבים אתכן (ואין מה לעשות, אנחנו אוהבים), לפעמים הטיפול בכן הופך למעיק. אני לא מדבר על הפעמים שאנחנו בוהים בטלוויזיה ולא אומרים כלום בזמן שאתן מבלבלות את המוח על מה ללבוש לחתונה של הבת דודה שלכן, או תוהות למה כשאנחנו רואים כדורגל אנחנו לא יכולים לדבר איתכן. אני מדבר על אזעקות השווא שצצות מפעם לפעם, קריאות "זאב זאב" ואיתותי מצוקה, שיכלו להימנע על ידי חשיבה רציונלית של פחות מחצי דקה.

     

    כל גבר שיש לו חברה יזהה את המקרה שלהלן: הוא מגיע הביתה אחרי יום בעבודה / לימודים / צבא / מחרטת קסאמים (יש לנו גם קוראות במחסום קרני) ופתאום, ברגע שהוא עובר דרך הדלת, היא מעבירה לאוטומט ומתחילה לירות ולהתלונן על כל מה שהיה לה היום. זו אמנם לא תופעה יומיומית, אבל יש ימים שכמה אירועים נוראים מתרחשים בו זמנית, לדוגמה: היא נכשלה במבחן, נבלע לה הכספומט ונגמר לה הקונדישינר שהיא אוהבת, או: נשבר לה העקב בסנדל החדש, היא עלתה שני קילו וחלמה שהוא בוגד בה עם אחותה.

     

    קומבינציות לא רצויות כאלה גוררות את פתיחת סכרי אסואן הדמעתיים. היא ממררת בכזה בכי, שאפילו עשרה ילדים הולנדים לא יכולים לדחוף אצבע ולעצור.

     

    בפעמים הראשונות הוא נתפס לפאניקה ולא יודע מה לעשות: מנסה לנחם אותה, ללטף ולהרגיע אותה. הוא אומר: "יהיה בסדר, אני אעזור לך ללמוד למבחן, נסתדר עם הכסף ונעשה יחד דיאטה". הוא מנסה לסתום כל חור של מירמור ולסגור את מפל הדמעות שהוא תקוע בו, ומחכה ליחידת החילוץ של עין גדי.

     

    ג'ינס שמתאים למגורים ברחוב

     

    הבעיה היא שדי מהר גברים מבינים שכל ההפקה הזו היא מצגת אחת גדולה של קתרזיס, שמטרתה לשחרר קיטור אחרי התלאות שעברו עליכן במשך היום. לצערנו, אנחנו לא יכולים לאגור את הקיטור הזה כדי לשנע אתכן לכיוון חדר השינה, ומה שנשאר לנו זה לספוג את מכת האש הזו.

     

    זאת הסיבה לכך שמהר מאוד אנחנו הופכים לאפתיים לכל התלונות שלכן. אחרי ארבע או חמש פעמים שטקס האבל הזמני הנ"ל קורה, חבר שלך מגיע הביתה ומבין לפי הפרצוף העגום שלך שהיום, יא באבא, לא היה כזה סבבה, ואיך שאת מתחילה לבכות לו על כל אירועי היום השחור שעבר עלייך, הוא בשיא הטבעיות שואל: "רגע רגע רגע, לפני זה, מים חמים יש? או ששכחת להדליק ת'דוד?". את, מצדך, רק רוצה לרצוח אותו על חוסר הרגישות התהומי — איך הוא יכול?

     

    איך? בגלל אזעקות השווא. בגללן באזעקת אמת אתן צריכות הרבה יותר מיללה עולה ויורדת כדי להכניס אותנו למקלטים.

    תודו בזה, בנות: אתן נלחצות

    מכל דבר ותמיד פסימיות בצורה מוגזמת. אם נכשלתן במבחן מסכן ב"מבוא ליסודות הכלום", אוטומטית אתן מייבבות: "זהו, כל החיים שלי אני אעבוד בתור פיקולו ב'נאפיס'". אם צ'ק שלכן חזר, אתן מתחילות לבחור את הג'ינס שהכי יתאים לקרטון שתישנו עליו ברחוב. ואם חלילה השיער שלכן לא מסתדר כמו שצריך לפני יציאה, אתן יושבות על שפת האמבטיה כמו רחל מוכת השחפת על שפת הכנרת וממררות בבכי על הגנים המחורבנים של אימא שלכן ועל הלחות שהופכת כל דקה שלכן מול המראה לעינוי.

     

    למען האמת, יקירותיי, אני חושב שאני מדבר בשם הרבה גברים כשאני אומר: תירגעו! החיים לא כאלה גרועים כמו שאתן לפעמים חושבות, תשמרו על פרופורציות ותפסיקו לבכות על שטויות. כי בלי לשים לב, כשאתן משתמשות במשחק הדמעות יותר מדי, החבר שלכן בינתיים עולה ליגה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כתבו לנו
    מומלצים
    מומלצים