שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    פסטיבל אישה

    "לחזור", סרטו החדש והמקסים של אלמודובר, הוא שיר אהבה חושני לנשים. וזו גם שעתה הגדולה של פנלופה קרוז, שקשה להסיר ממנה את העיניים. שמוליק דובדבני משבח

    "לחזור", סרטו החדש והמקסים של פדרו אלמודובר, עוסק בהיבטים שונים של חזרה. ראשית לכל, זוהי שיבתו הביוגרפית של אלמודובר עצמו אל חבל לה מנשה שבאחת העיירות בו הוא נולד וגדל. שנית, זו הופעתה המחודשת, כרוח רפאים שובבה, של אם המשפחה שנספתה יחד עם האב בתאונה שנסיבותיה אינן ברורות. שלישית, נחגגת פה חזרתה של כרמן מאורה הגדולה אל חיק אלמודובר, 18 שנה לאחר שיתוף הפעולה הקודם ביניהם (ב"נשים על סף התמוטטות עצבים" מ-87'), והעובדה המשמחת הזו מעניקה להופעתה נוכחות של "קאמבק" מפואר, ורביעית – החזרה מזוהה בסרט עם נשיות; כזו שחותרת אל מעבר למוות, שהיא מעגלית, כלומר פועלת מחוץ להיסטוריה הגברית ולמושגי הזמן הפטריארכליים, ובעצם גם מחוץ למסגרת של הזמן הקולנועי, שככל שהוא מתקדם פה הרי הוא חוזר למעשה אחורנית (ממש כמו בסרטים אחרים על טהרת נשים כ”שושלת אנטוניה” ההולנדי, למשל, או סרטו של פיטר גרינאוויי, “טובעים במספרים”).

     


    נשיות שחותרת אל מעבר למוות. מתוך "לחזור"

     

    זהו סרט שכולו נשים, נשיות, וחגיגה של חיותן ועוצמתן. הוא נפתח בסצינה יפהפייה, שבה נשים אבלות מטאטאות את מצבות יקיריהן בבית קברות סחוף רוח, ובכך כמו מנסח את נושאו – ההישרדות כהוויה נשית. הגיבורה שלו היא רמונדה (פנלופה קרוז), אישה קשת יום המתגוררת עם בעלה המובטל באחת משכונות הפועלים של מדריד, ומגדלת את בתה המתבגרת. הסרט מתאר את מה שקורה כאשר אמה המנוחה של רמונדה (כרמן מאורה) צצה – אין דרך אחרת להגדיר זאת – מחדש בחייה ובחיי אחותה הספרית (לולה דואניאס), שבביתה היא אף עוברת להשתכן במסווה של מהגרת רוסיה.

     

    העניינים מסתבכים כאשר בתה של רמונדה הורגת את אביה לאחר שזה ניסה לתקוף אותה מינית, ואמה מסייעת לה בכך שהיא מסתירה את גופתו במקפיא של מסעדה, שבעליה ביקש ממנה להשגיח עליה בהיעדרו. בנקודה הזו עובר "לחזור" להתכתב עם המלודרמות הנשיות שהופקו בהוליווד הקלאסית, ובמיוחד עם "מילדרד פירס" שמייקל קרטיז ביים ב-45', ושסימן את ה"קאמבק" – כן, שוב המילה הזו – של הכוכבת שלו, ג'ואן קרופורד (הקריירה שלה דעכה לגמרי באותה תקופה, ולמעשה בשנתיים שקדמו לסרט זה היא היתה מחוסרת עבודה. לא זו בלבד שהסרט זכה להצלחה מסחרית וביקורתית גדולה, אלא שהוא אף זיכה אותה באוסקר היחיד שלה). גם שם מנהלת הגיבורה מסעדה משגשגת – ב"לחזור" נגררת רמונדה להפעיל את המסעדה לאחר שצוות צילום מגיע לשם באקראי, והופך אותה לעסק פורח – וגם היא נקלעת לסיטואציה טראגית בה מעורבת אחת משתי בנותיה.

     

    החיבור הזה, שבין "סרטי הנשים" ההוליוודיים לקומדיות האיטלקיות העממיות – אלו שבהן כיכבו אנה מניאני וסופיה לורן – הופך את "לחזור" ליצירה שהיא, קודם כל, מענגת. קשה, אגב כך, להסיר את העיניים מפנלופה קרוז שהיא תוססת כמו מניאני וזוהרת כמו לורן. התחושה היא, שהסרט מסמן את הרגע שבו כוכבת גדולה נולדת (אף שזו הופעתה השלישית בסרט של אלמודובר); מבחינה זו, השילוב בינה לבין מאורה – שמגלמת, כאמור, את אמה – מייצג מעין מפגש בין עבר ועתיד בקולנוע של מי שהוא יורשם החוקי של במאי הנשים הגדולים של הוליווד (ובראשם ג'ורג' קיוקור). החיבור האסוציאטיבי הנ"ל שבין פנלופה הסוערת לכוכבות הגדולות של הבד האיטלקי, כמו גם שיבתה המבורכת של מאורה, מעלה בעצם את יכולתו של הקולנוע ללדת באופן מטפורי כוכבות, ואף לגאול אחרות משכחתן. ודומה, שזהו רק אחד מהנושאים הרבים בהם עוסק סרט חכם זה.

     

    "לחזור" הוא, לפיכך, שיר אהבה חושני לנשים – אלמנות, רוצחות, קורבנות, גוססות, כפריות, מסתוריות, צעירות וזקנות, אמהות ובנות – ולמקומה של הנשיות ברצף היסטורי-קולנועי. זהו סרט שבו כל הגברים מתים – או, לפחות, "סתם" נעלמים – והנשים הן מקור הבדיה והיצירה. האם, למשל, ששבה כרוח רפאים או כסיפור, כלומר בדיה, על אודותיה, והבת שהופכת את המסעדה הכושלת לעסק משגשג בזכות צוות צילום של סרט הפוקד אותה מדי יום. התוצאה היא סרט אשר משלב בהצלחה בין פנטזיה משעשעת לדרמה קודרת, בין עממיות לתחכום, בין מוות (של גברים) לבריאה מחדש (של נשים את עצמן), בין כליה להישרדות (מפני רוח, אש, או אלימות גברית), ובין דורות של שחקניות נפלאות שקטפו במשותף – כאילו שאפשר היה אחרת – את פרס המשחק הנשי בפסטיבל קאן השנה.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים