חוצה ישראל - גרסת הרוכב

במיטב מסורת ערוץ הרכב של ynet, שבבסיסה עומדת ההנחה ש"אם כבר צריך לסבול הרבה זמן, לאכול הרבה אבק ולא לנוח רגע, אז שפנגס ילך", נשלחתי לראלי חוצה ישראל. אם לא די בכך, שלחו אותי לרכב על טרקטורון. לא איזה רכב שטח ענק עם מזגן ומקום לבקבוקים קרים של מים, חטיפי שוקולד ומערכת עם מוזיקה מגניבה. לא, טרקטורון. זה מה שנתנו לי. מעצבן.

ולכן, לא תופתעו ודאי לשמוע שסגרתי דיל על מירוץ מקוצר. גם עם מארגני המירוץ, גם עם העורך. תירוצים להקלה בעונש היו לי אגב בלי סוף. רובם ככולם קשורים למצבי הגופני (סיגריות, עודף משקל, כושר ברצפה ועוד), חלקם לבעיות נפשיות (לא רוצה זה לא יכול). התוצאה: הצטרפתי רק לחלקו השני של הראלי. לא חוצה ישראל, אלא חוצה-ישראל-חצוי: ממושב גזר באזור רמלה, עד נקודת הסיום באילת. 440 ק"מ, מתוך למעלה מ-600 שכולם עשו. היי, זה יותר משני-שליש...

כדי לשרוד איכשהו את ההרפתקה, יצאתי לדרך עם בן זוג בשם דני מילוא וצוות סיוע. דני אינו רק מארגן מסעות בפני עצמו, אלא גם אלוף משנה בצה"ל. זה אומר שזכיתי לתדרוך ארגון ותיאום ברמת תרגיל חיילות משולב. אה, והוא גם רוכב על טרקטורון בומברדייה שעונה לשם Outlander 400, הגרסה השפויה לטרקטורון עם שם זהה אבל הספרות 800, זה שהעמיד לרשותי יבואן הכלי, עופר-אבניר.

ב-08:40 יצאנו לדרך ממושב גזר. דני מנווט באמצעות צמד(!) מכשירי GPS ומפה(!!) ואני מאחוריו, אוכל את כל האבק. בית שמש, הרי יהודה, יער יתיר והעיר ערד. מדי פעם עצר דני בענייני הניווט, מקפיד לעבור ב-324 נקודות שהזין לתוך המכשיר. אני עקבתי אחריו כמו תוכי ושיחקתי עם החלקות זנב על שבילי כורכר. חוץ מזה הייתי מיותר לגמרי, שלא במפתיע.

אחרי שעת רכיבה הצליח מורה הדרך שלי למצוא את שלולית הבוץ היחידה שנותרה בישראל. ואז גם הצליח לשקוע בה. חילצנו משם בגרירה, והרגשתי כמו בקאמל-טרופי. בסביבות 12:00 מדווח דני על רעש מוזר מהטרקטורון שלו. חמש דקות אחר כך הטרקטורון מת. אה, זה היה השלב בו עקף אותנו בטיסה יונתן לוי, האיש שניצח לבסוף את המירוץ על אופנוע, וזינק כמעט שעתיים אחרינו. הוא היה בדרך לקו הסיום, אנחנו היינו כבר בדרך הביתה.

שלושה קילומטר של גרירה הביאו אותנו לצוות הסיוע - הרצל ובוריס. הרצל קפץ עלינו עם מים קרים וחתיכות מלון פרוס, בוריס קפץ על הטרקטורון של דני והתחיל לפרק אותו. הסתבר שרצועת ההינע קרועה. פחות משעה מאוחר יותר מצאנו עצמנו שוב נותנים גז. השלב הבא הביא אותנו לשבילים דרך כפרים בדואים. זה נראה כמו קטעים מהפאריז-דאקר, אתם יודעים, עם המקומיים שמנופפים לשלום ולמצלמת המסוק שמרחפת מעל. עד שאחד הילדים צרח עלי "תביא כסף!", ודפק לי שתי אבנים ענקיות בטרקטורון. זה היה השלב בו התחלנו לרכב ממש מהר.

דני, הרצל, בוריס ופנגס, שוב עם סיגריה ביד. כאן הוא עוד מחייך, לפני הפודרה

מאזור המנחת בערד התחלנו לרדת לכיוון ים המלח ועין-תמר, נקודת התדלוק הבאה. ככל שירדנו הטמפרטורות עלו, אבל בריבוע. ככה מצאנו את עצמנו צוללים בשיא החום אל הפודרה הלבנה של דרום ים המלח. קטע נוראי ומאובק עם ניווט מסובך ואיטי בתוך כבשן מאדה ריאות - אני בטוח שכמה קוראים אכלו את אותו אבק בדיוק בשירות הצבאי. לא כיף בכלל.

ככה הגענו לתדלוק, במצב של אפיסת כוחות ומינוס חשק. אילת נראתה בשלב הזה כמו פנטזיה בלתי מושגת. באותו זמן בדיוק, יונתן לוי נח כבר חצי שעה באוהל הסיום באילת. לנו נשארו עוד יותר מ-200 קילומטרים, והשעה הייתה כבר 16:00. המרוץ נגד החשיכה רק מתחיל.

למזלנו, בעין-תמר התחיל גם הקטע הפתוח והמהיר של הראלי. אחרי יעף זריז בערוץ נחל אמציהו, יצאנו לשבילי האוטוסטרדה הרב-מסלולית של הערבה על הגבול הירדני. וזה אומר רק דבר אחד - פול-גז כל הזמן, טיסה של יותר מ-120 ק"מ, עם עצירות תדלוק בצופר ויהל. אז נכון שלא עקפנו אף אחד על השביל, אבל רכבנו הרבה יותר מהר מכמה מכוניות על כביש הערבה.

עכשיו אילת כבר הייתה בהישג יד. חבל רק ש-30 הק"מ האחרונים היו מהצד המערבי של כביש הערבה, החל מאזור תמנע. שם חווינו סוג של פינאלה קצת אכזרי: שבילים צרים מלאים במהמורות וחריצי רוחב ששוברים את הידיים ברכיבה מהירה. הפתרון הוא כמובן להאט, הבעיה היא שהשמש כבר שקעה. אל חניון הסיום הגענו ב-20:14, רגע לפני חושך מוחלט.

התחושה בסיום, הפעם בלי טיפת ציניות, היא תענוג אמיתי. רכבנו ביום הזה 11 שעות ו-24 דקות, כולל שעה לתיקון תקלה. 440 ק"מ ברציפות עם הפסקות מנוחה ותדלוק קצרצרות. אז נכון שיש לי עכשיו תואר בגיאולוגיה כי טעמתי פיזית, בתצורת אבק, את כל סוגי הקרקע ממישור החוף ועד הים האדום. נכון גם שאגודל ימין, זו שלוחצת על הגז, עדיין חסרת תחושה. לא שאני זקוק לה במיוחד, אבל בכל זאת. השאר בסדר גמור, תודה.

עכשיו נשאר לחכות לשנה הבאה, כדי להשלים ראלי מלא. אגב, תודה נוספת לעופר-אבניר על הטרקטורון. רק מה, בפעם הבאה אפשר עם מזגן?