לחנך את קיפניס

שמונה חודשי פרויקט "שקם אתת עצמך" מאחורי. או-טו-טו תשעה. וזה אומר שאפשר להתחיל ולסכם חלק מהתובנות הרגשיות שנחשפו במהלכו.

ותיקי הפרויקט זוכרים בוודאי את השאלה המחקרית שעמדה בבסיסו: מה מידת ההשפעה של המראה החיצוני על האישיות הפנימית? ואיך אפשר בכלל להבדיל בין השניים? אבל לפני שניכנס לתאוריות סמי-פסיכולוגיסטיות, תשמעו סיפור שהיה באמת: אחת השבתות החמות של נובמבר מצאה אותי בין כל הורי וילדי כיתה ב' 3, שבה לומדת בתי הגר.

התכנסנו בחוף הים של תל אביב כדי לעסוק בפעילות יצירתית, ששיאה תחרות בניית ארמונות בחול, אבל מה שהחל כפעילות יצירתית נחשף מהר מאוד כפעילות יצרית, שהבליטה את השוני בין המינים: הבנות התעניינו מאוד בתבניות החול שיצרו, יצקו לתוכן גבס, אחר כך בנו ארמונות לתפארת ועמלו במשך שעות לקשט אותם בכל מיני צדפים. הבנים, לעומתם, רבו על הכדור. ככה זה: בכל מקום שבו נמצא יותר מזכר אחד, מספיק לזרוק כדור כדי לגרום לזניחה מיידית של כל פעילות אחרת. הצד הטוב של העניין הוא שלפעמים נדמה שאפשר לעצור אפילו מלחמת עולם, אם רק יגלגלו לקו החזית כדור אחד מנופח היטב. הצד הפחות נעים הוא שבמוקדם או במאוחר המשחק יגרום למלחמה חדשה.

מכיוון שבכיתה של הגר יש בן אחד על כל שלוש בנות, יצא שכדי לנהל משחק אמיתי צירפו הילדים גם את האבות למשחק. אחד האבות, בחור מוצק ושרירי, הפתיע בכושרו הגופני: כשכל האחרים רבו מי יעמוד בשער כדי להחזיר לגוף מעט חמצן ונראו כמו פרסומת לשח"ל, האב השרירי לא הפסיק ללהטט: מוסר, עובר, חוטף, בולם ומבקיע (שני שערים, כולל שער נצחון מרהיב).

כמה דקות אחר כך, כשנכנסה כל החבורה המיוזעת והמתנשפת למים, התקרב אלי אחד הילדים ובכנות ששמורה לבני גילו אמר לאב המצטיין: "אבא של הגר, אתה מה-זה טוב". אני מניח שאין צורך להסביר לכל זכר בוגר את משמעות המשפט דלעיל - משפט שלא זכיתי לשמוע מזה 33 שנה (נו טוב, שמעתי אותו פה ושם מנשים, אבל בדרך כלל בלי הקידומת "אבא של הגר").

בינינו, מה הם ניצניה הראשונים של הגבריות אם לא לרצות להיות הכי טוב בכיתה בכדורגל? קחו את איש העסקים העשיר ביותר, את הפרופסור המלומד ביותר, את האמן המפורסם ביותר - ותנו להם להחליף את כל הקריירה המפוארת שלהם בלהיות הכי טובים בכיתה בכדורגל, פלוס גול נצחון בהפסקה (רצוי כשהבנות מסתכלות), ותראו איך אנשים מוכנים להשיל מהם פאסון נרכש של שנים רק כדי לזכות בדקה אחת של פאסון מולד.

מהורהר-משהו חזרתי הביתה באותו היום, וכששטפתי מעל גופי המרזה את גרגירי החול והמלח נחתה עלי ההכרה, שאחת המשמעויות המרכזיות של פרויקט "שקם את עצמך" היא לחיות את החיים מחדש, והפעם כמו שצריך. אבל איך לעזאזל חיים את החיים האלה "כמו שצריך"?

במקרה שלי, נדמה כי מה שמפריע לי עדיין טמון בפער שבין השינוי הפיזי לשינוי המנטלי. מבחינה פיזית אני כבר כמעט שם - נכון, עשרה קילו פחות לא יזיקו, אבל בתקופה האחרונה (ולא רק באופן יחסי למצבי הקודם) אני נראה טוב. לפעמים, עם הבגד הנכון, אפילו טוב מאוד.

ניקח למשל את הכניסה השבועית שלי לפאב השכונתי ביום חמישי בערב; עדיין קשה להגיד שהנשים על הבר מתחילות לבייץ ברגע שנסגרת הדלת מאחורי, אבל פה ושם אני מזהה מבטים שנראים על פניהם לא תמימים בעליל. במיוחד לאור העובדה שהבחורות התל אביביות הן חסרות בושה בצורה קיצונית, ויכולות - בעיקר אחרי שני דרינקים - לסקור במבטן גבר כמו שערס מצוי מתבונן בשבדית נטולת חלק עליון על החוף באילת. ובנקודה הזאת נפתח הפער בין קיפניס הישן לקיפניס החדש.

קיפניס החדש נהנה מכל רגע, כמו שאמרה לי מישהי השבוע, לא בלי נימה של ביקורתיות: "הפכת להיות בור של מחמאות. כל אחד עובר לידך, זורק פנימה איזו מחמאה - והבור לא מתמלא". אבל בעוד הוא אינו מתמלא, מביט בו קיפניס הישן מהצד ומחכה לראות מה הוא יעשה. וכאן מתחילה הבעיה: נסיון החיים של החדש דל מכדי לדעת איך להסתדר במצבים כאלה, ונסיון החיים של הישן אמנם עשיר, אבל מה-זה לא רלוונטי.

הקוזאקים

כדי לקבל כמה עצות טובות אני מגיע לסדנה של תמי לנצוט-ליבוביץ'. על כרטיס הביקור של תמי כתוב, בין היתר, "המכון הישראלי לנימוסים והליכות", מה שמזכיר מיידית ולכל אחד את חנה בבלי. אבל התוכן, מתברר, מעט מגוון יותר: תמי יכולה ללמד אותך בקלות איך מתאימים חגורה לנעליים, באיזה אופן מחזיקים את כוס הקוקטייל (רמז: כמו ששימי תבורי, לורד אנגלי עם אילן יוחסין עד ויליאם הכובש, מחזיק את המיקרופון), או מאיזה צד מתחילים להשתמש בסכו"ם בארוחה רשמית.

אבל מה שיותר מעניין - גם אותה, אני מניח - הוא לעבוד עם הלקוחות שלה על התקשורת הבינאישית, כפי שהיא מתבטאת בכל אחד מהמעגלים המקיפים אותנו: המשפחה, החברים והעבודה, במסגרת היומיומית ובמסגרת הרשמית.

לצורך "הטיפול" היא מושיבה אותי בכורסה שבמשרדה וממלאת איתי שאלון קצר, שנועד לעזור לה לקבוע דיאגנוזה ברורה באשר לחומרת מצבי. זה המקום להסביר שמה שתמי עושה משיק לתחום הפסיכולוגי, אבל בשום אופן לא חופף לו: היא מחפשת את הבעיות והיתרונות, לא את הסיבות. אם היא מאבחנת שאתה סובל מחוסר ביטחון עצמי, למשל, היא נעצרת בנקודה הזאת ומתחילה לנסות ולבנות אותו יחד איתך - אבל לא מעניין אותה אם חוסר הביטחון שלך נובע מהעובדה שאנסו אותך 40 קוזאקים כשהיית בן שמונה, או מזה שהיתה לך אמא מגוננת מדי (מה שנראה לי חמור בערך באותה מידה, למעט העובדה שעם הקוזאקים אתה לא צריך לשבת ליד השולחן בליל הסדר ובראש השנה).

אחרי הראיון הקצר תמי מוליכה אותי לחדר שיש בו יותר מדי מראות ומצלמות כדי לתרגל אותי בנהלים של פגישה ראשונה, הכרות, סמול-טוק וכדומה. התיאוריה שלה פשוטה ונשענת על מודל מחקרי הקובע שכשמישהו מאיתנו מעביר מסר מילולי, תוכן הדברים שווה רק שבעה אחוזים מהמסר; 38 אחוז נוספים תלויים באופן ניסוח המסר - ויתרת 55 האחוזים המכריעים הם המראה ושפת הגוף של הדובר. הנתון הזה מפתיע למדי, משום שהוא מצביע בבירור על כך שבפגישה ראשונה עם אדם חדש - יותר מ-50 אחוז מהציון לשבח או לגנאי ניתנו לך עוד לפני שפתחת את הפה.

בחדר התרגולים של תמי אני מתגלה ככשלון חרוץ (אם כי היא, ברוב טקט, נזהרת מלהגיד לי את זה בפנים). לחיצת היד שלי, כך מתברר, היא שריד לתקופה שבה היו עלי עוד 35 ק"ג: אני לא מוציא את היד מהצד, ישר כמו שצריך, אלא מביא אותה בחצי איגוף מימין, איגוף שבמקור נועד ככל הנראה לעקוף סילואטה בעובי של פואד.

גם הדרך שבה אני מציג את שמי מעידה על מבוכה מסוימת, אבל זה עוד כלום לעומת איך שאני נראה מול המצלמה: הראש מוטה מדי הצידה, המבט אינו ישיר מספיק והמבוכה בולטת למדי. מאז ג'ורג' קוסטנזה לא נראה מישהו פתטי יותר ממני בטלוויזיה. אם הייתי צריך לרוץ היום לבחירות, יש סיכוי סביר שהייתי מקבל פחות מנדטים מ"העבודה".

תמי לא מתרגשת במיוחד. היא כבר ראתה מנכ"לים ושרים במצב גרוע משלי (מה שלא מעודד אותי במיוחד), ולפחות במקרה שלי היא פטורה מלשלוח אותי לדיאטן: בדרך כלל היא לא מקבלת לסדנאות שלה מישהו לפני שירד קצת במשקל וביקר בחדר הכושר. לא כדי להפוך אותו לדוגמן, אלא כדי לגרום לו תחילה להרגיש יותר בנוח עם עצמו. "התדמית חייבת להיות מוקרנת מבפנים החוצה", היא גורסת. "למי שלא מרגיש בנוח עם עצמו, יהיה קשה מאוד לעזור".

המעריצות

אחרי שתי פגישות במכון הישראלי לתדמית, הליכות ונימוסים, אני מרגיש שלמדתי משהו: אני שולט טוב יותר באיך להחזיק את הידיים כשאני מדבר, בשום אופן לא על המותניים, כמו מ"כ של טירונים (אלא אם כן, כמובן, אתה מ"כ של טירונים). אני יודע גם איך להגיש ולקבל כרטיס ביקור, איך להשיג מישהו בטלפון גם אם המזכירה נשכבת לרוחב הקו, ואפילו איך - שימו לב - לאכול תות שדה במסיבת קוקטייל, ומה לעזאזל עושים עם הפיכסה המעוטרת בעלה הירוק שנמצאת בצד האפל של התות.

ועדיין, למרות כל התובנות החדשות שהתחלתי לרכוש, אין לי עדיין מושג מה קיפניס החדש עומד לעשות - והאמת שגם לו אין.

לפני שבועיים, למשל, התקשרה אל החדש מישהי בענייני עבודה. אחרי שליבנו עניין מקצועי קצר היא הודתה שלמעשה העניין המקצועי היה תירוץ: היא עוקבת אחרי הפרויקט בעיתון, משתדלת לקרוא הכל ויודעת אפילו לצטט קטעים.

במשך שעה דיברנו בטלפון על כמעט כל נושא שבעולם. אחרי שנפרדנו כידידים ישבתי קפוא במשרד ולא ממש האמנתי שהשיחה הזאת אכן התרחשה במציאות: לאידיוט הרזה הזה יש מעריצות, בעוד כל היום הוא עסוק בלאכול את עשב השדה וללחוץ משקולות בחדר הכושר כאילו אין מחר. מעריצות.

מה שכן, יש לאידיוט החדש גם כמה יציאות לפעמים: לא מזמן שאלה אותו מישהי בבר אפל אם בעקבות כל טיפולי היופי, הדיאטה והכושר הוא מרגיש עכשיו מחובר יותר לצד הנשי שלו. ההוא, בלי להתבלבל, הניח את הדרינק על הבר, הביט לתוך עיניה ולחש לה כמו גדול: "מותק, הצד הנשי שלי הוא לא העניין פה. זה הצד הנשי שלך שאליו אני רוצה להתחבר". סוף ציטוט - וזה עוד לפני שסיפרתי לכם מה הוא עושה עם הקצה של התות.

דו"ח התקדמות: קיפניס אתמול והיום

שבועיים של חרדה עברו על כוחותינו: שקילה אצל הדיאטן הקליני צחי כנען הראתה שלא רק שלא ירדתי, אלא אפילו העליתי 400 גרם. צחי כנען אמנם עודד אותי וגרס ש"יכול להיות שמדובר בשתי כוסות מים", אבל משהו בנימת הקול שלו הסגיר דאגה אמיתית. בתום אותם שבועיים קשים עליתי שוב על המשקל, רק כדי לגלות שחזרתי למוטב והורדתי עוד שניים וחצי קילו.

שלושה חודשים לפני סוף הפרויקט אני נמצא, כמו המוקד העירוני, בקידומת 106. כלומר, אם לא יחולו שינויים של הרגע האחרון, אני - כמו שהיה נוהג לומר יוסף טלקי פרשן השחייה - "בתחום השיא העולמי", ויש יותר מסיכוי סביר שאגיע למשקל דו-ספרתי עד תום 12 חודשי הפרויקט.

גם ב"אנרג'י" אני שובר שיאים: בין ארבע לחמש פעמים בשבוע שאני מתייצב שם לפני ערימות הברזל והגומי ומתעלל בגופי ללא רחמים. בזמן האחרון התחלתי לגלות כל מיני ורידים, גידים ושרירים שעל קיומם לא ידעתי עד כה. האפקט המיידי של זה הוא לבהות בכל מראה מזדמנת עד כדי אי נעימות, וללטף את עצמי כמי שנטל מנה ראויה של אקסטזי.

ואם כבר באקסטזות עסקינן: עוד מעט יגיע הביקור החמישי, ואולי האחרון, במרפאת היופי של רונית רפאל. ההבטחה בתחילת טיפולי הלייזר היתה שכ-80 אחוז מהשיער שכיסה את גבי וכתפי ילך לו לבלי שוב, אז בלי לספור ולהתחייב לאחוזים ברורים, גם כאן נראה שהנחת העבודה היתה מדויקת. זה לא שאני לא מוצא לפתע שערה פה ושערה שם באזורים המטופלים, אבל זה נשאר בערך ברמה הזו: אחת פה, אחת שם, אחת בדרך להיות שם. ליד:פתאום נחתה עלי ההכרה שאחת ממשמעויות הפרויקט היא לחיות את החיים מחדש, הפעם כמו שצריך. אבל נסיון החיים של קיפניס החדש דל מכדי לדעת איך להסתדר - ונסיון החיים של הישן עשיר, אבל לא רלוונטי