"אז מה אתה מוכן להקריב למעני?"
בין אהבה להקרבת קורבן יש קשר הדוק, לטוב ולרע, מאהבה רומנטית, דרך אהבת הורים לילדיהם ועד אהבת האל. יש דוגמאות מפורסמות, כמו זו של אלואיז ואבלר, או של אדוארד השמיני וגברת סימפסון. עכשיו שואלת אחת הקוראות אם המאהב שלה, שלא מוכן לקחת סיכון, אוהב אותה בכלל
הקשר בין אהבה להקרבת קורבן הוא קשר הדוק, לטוב או לרע. הדוגמה המפורסמת ביותר היא אולי אהבתם של אלואיז ואבלר במאה ה-12 שאוסף מכתביהם נחשב לקלאסיקה של ספרות אהבה. אלואיז, שהיתה צעירה בכ-20 שנה מאבלר אהובה, המורה המבריק והכריזמטי שלה, הפגינה את אהבתה בכך שהסכימה לבקשתו של אבלר לוותר על
נישואיהם ולהתנזר.
"רציתי בך עצמך, לא במאום משלך"
"רציתי בך עצמך", היא כותבת אליו, "ולא במאום משלך. לא רציתי בברית הנישואים ולא בשום טובת הנאה חומרית. כידוע לך, לא את רצונותיי ותשוקותיי שלי ביקשתי להשביע, אלא את שלך. ואם התואר אשת איש נחשב לקדוש ומחייב יותר, לי יהיה לעד מתוק יותר תואר הידידה, או אם תרשה לי לומר זאת, הפילגש או הזונה". מיד אחר כך, היא מוסיפה,
"אילו היה שליט עולם, הקיסר אוגוסטוס, מכבדני בנישואים ומעניק לי תבל ומלואה לנצח, יקר ומכובד היה יותר בעיניי להיקרא הזונה שלך מאשר הקיסרית שלו".
זה בדיוק הסיפור של מלך אנגליה אדוארד השמיני, שוויתר על כיסאו בשנת 1936 כדי להינשא לאהובת לבו, וואליס סימפסון, אמריקאית שהספיקה להתגרש כבר פעמיים ולכן היתה פסולה מלשמש כמלכת אנגליה.
הסיפורים האלה אולי טובים לזמנם, או גדולים מהחיים, אבל הם יכולים ללמד על הקשר הגורדי בין אהבה לקורבן. העיקרון הוא אותו עיקרון: אהבה הולכת ביחד עם ויתורים עצמיים: לא ויתרת, לא אהבת. לא ויתרת, לא הבעת אהבה. זה תקף לגבי אהבה רומנטית, כמו גם לגבי סוגים אחרים של אהבה: אהבת האל המציאה את הטקסים של הקרבת קורבנות, וההקרבה של הורים למען ילדיהם האהובים היא כמעט מובנת מאליה.
עומק האהבה כעומק הוויתור
במידה רבה, ניתן למדוד את עומק האהבה לפי עומק הוויתור. ככל שאדם דתי מקריב יותר את מנעמי החיים למען אמונתו, כך הוא נחשב למאמין יותר. וככל שאדם מאוהב
מוותר יותר על חייו הקודמים, כך הוא מפגין אהבה עמוקה יותר.
ובכלל, עד כמה מסוגל אדם להקריב עצמו למען אהבה? "תענוגות האוהבים עליהם התענגנו יחד", כותבת אלואיז שכבר השלימה עם העובדה שהיא נזירה כחלק הכרחי מאהבתה לאבלר, "היו לי כה מתוקים עד כי... בכל אשר אפנה הם מופיעים לנגד עיניי, שבים ומעוררים את תשוקתי... אף בטקס המיסה, בו על התפילה להיות טהורה ביותר...
הנני נאנקת על אשר אבד לי".
ויתורים גדולים מדי עלולים לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבט
אלואיז היא כאמור דוגמה מופרזת. בני אדם רגילים, חסרי דבקות במטרה כמו אלואיז, בני המאה הזו, אינם מסוגלים ברוב המקרים לוותר עד כדי כך ולאורך זמן למען האהבה. ויתורים גדולים מדי עלולים לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבט.
ומה קרה במקרה של המנחה והסטודנטית? אין קורבן. זאת התחושה. המרצה דואג לתזה של הסטודנטית שלו בצורה שעושה לו רק טוב, ובלי שהוא מוותר על משהו למענה. הוא שומר עצמו בסוד, בלי שאשתו ובעלה של הסטודנטית יכולים לדעת, וחיי הנישואים שלו יכולים להימשך ללא פגע. ייתכן שלא זו הייתה כוונתו, אלא דאגה אמיתית לתזה, אבל הדאגה הזו שלו משוללת אפילו מראית עין של קורבן. אם יש מראית עין, היא דווקא הפוכה. נראה, על פניו, שהמרצה דואג יותר לעצמו מאשר לסטודנטית האוהבת אותו. ההצעה שלו כל כך טובה בשבילו, עד שקשה לחשוב אחרת. הסטודנטית נפגעה משום שהמרצה חתך במעשיו, בפועל או למראית עין בלבד, את הקשר הגורדי בין אהבה וקורבן.
קאמפלאנוס, אליו אני חוזר מעת לעת, כתב בחוקי האהבה שלו: "אוהב אמיתי ימצא טוב רק במה שתרצה אהובתו". זה העיקרון של קורבן אהבה. ובמקרה שלנו, נראה שמעשיו של המרצה המאוהב עושים טוב בעיקר במה שהוא רוצה לעצמו.
אבינועם בן זאב הוא פילוסוף, סופר ומרצה. בין השאר, מתמחה בנושא דילמות, רגשות ודעות קדומות. ניתן לשלוח אימיילים עבור אבינועם, אך לצערנו אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.
