שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    העם הפולני ראה, שתק וטבח
    60 שנה אחרי פוגרום קילצה, השלדים עדיין מסתתרים בארון שלהם - ושלנו

    הם היו ניצולי שואה ופליטי שואה. יהודים פולנים בדרכם לארץ ישראל או בדרכם לשיקום החיים בפולין ההרוסה. עשרות מהם התקבצו בבית צנוע במרכזה של העיר הפולנית הדרומית קילצה, שזכה מיד לכינוי "בית היהודים". שום דבר יוצאי דופן לא היה בכך. זו הייתה שנת 1946, יולי 1946, וכרבע מיליון היהודים שברחו מפולין לברית-המועצות מאימת היטלר זרמו אליה חזרה. רכבות מהמזרח הביאו אותם לארץ שחשבו למולדת, שהתגעגעו אליה כאל מולדת. אבל המולדת לא רצתה בהם. כבר ברכבות המשא הכבדות פגשו היהודים את פני האמת: הם היו בלתי רצויים.

     

    העם הפולני, קורבן של הכיבוש הנאצי האכזרי באירופה, נפרד מהיהודים שחיו בקרבו בלי צער מיוחד. הוא ראה אותם נרדפים בגטאות, נרצחים בבורות שאולצו לכרות לעצמם בשדות ויערות, נשרפים למוות בבתי-הכנסת שהועלו באש, מובלים בצעדות הגירוש למחנות השמדה - הוא ראה את כל זה ושתק. הרוב המכריע של העם הפולני שתק, ובשתיקתו אף מחא כפיים למה שנראה כפיתרון לבעיית המיעוט היהודי בפולין - או לפחות הוא נשם לרווחה.

     

    תקופת הכיבוש, יאמרו על כך אחר-כך הפילוסופים, מוציאה מהאנשים את הרע ביותר ואת הטוב ביותר. רבבות פולנים סייעו ליהודים, הצילו, החביאו, סיכנו את עצמם ואת משפחותיהם, זכו בתארים של חסידי אומות העולם. רבבות אחרים רצחו יהודים במו ידיהם והסגירו יהודים לידי הנאצים, לרוב תמורת בצע כסף. המיליונים שבאמצע לא עשו מאומה, לא נקפו אצבע, נותרו אדישים ומרוחקים. כאילו לא בביתם ולא לשכניהם קורה הדבר הזה ששמו שואה.

     

    עד שלא נותר במי לפגוע

     

    ב-4 ביולי 1946 פשטה בעיירה קילצה שמועה שהיהודים חוטפים ילדים פולנים, שוחטים אותם במרתפי "בית היהודים" ומשתמשים בדמם לאפיית מצות. מקור עלילת הדם היה סיפור בדיוני של ילד שברח מהבית וחשש מכעס אביו. הבית הוקף בכוחות משטרה וצבא שנכסנו אליו לחפש אחר גופותיהם של הילדים הפולנים השחוטים ולעצור את רוצחיהם היהודים. בחוץ התאסף המון אנטישמי, שעודד את "החיילים הפולנים שלנו לבוא חשבון עם היהודים"; כך התחיל פוגרום אכזרי שנמשך שעות רבות.

     

    ייחודו של הפוגרום בקילצה היה הן בהיקפו - נרצחו יותר מ-40 יהודים, ביניהם תינוקות בני יומם, זקנים, נכים ונשים הרות, והן באופיו - הרוצחים היו שוטרים, חיילים ומנהיגי פועלים, שהגיעו מבית חרושת סמוך. הפוגרום דעך רק כשכבר לא נותר את מי לרצוח ובמי לפגוע. הידיעה עליו התפשטה במהירות רבה בפולין ומחוץ לה. דיווחים פורסמו בהרחבה בכל אמצעי התקשורת העולמיים. הוא הלם בשארית הפליטה של היהודים, שהבינו עד כמה אינם רצויים על אדמתה החרוכה של פולין. כרבע מיליון עזבו ועלו ברובם לישראל בגל עליה שנמשך עד 1949. אחדים ממשתתפי הפוגרום - אך לא השוטרים ולא החיילים - הועמדו מיד לדין והוצאו להורג. על ספסל הנאשמים לא נמצא ולו שוטר או חייל אחד.

     

    סביב הפוגרום עצמו נרקמו אגדות פוליטיות רבות. המשטר הקומוניסטי החדש, שהשתלט אז בהדרגה על פולין בדם, אש, דיכוי וסיוע הצבא האדום, האשים בארגון הפוגרום את שרידי המחתרות הלאומיות האנטי-נאציות שהפכו לאנטי-קומוניסטיות ולחמו נגד הכיבוש הסובייטי. הימין הפולני הלאומי מצידו טען שהפוגרום לא היה אלא פרובוקציה סטליניסטית מתוכננת, שמטרתה להסיט את תשומת ליבה של דעת הקהל העולמית מזיוף משאל העם שנערך אז בפולין, ואמור היה לקבע את אופי המשטר. לשני הצדדים היו "הוכחות" לטענותיהם. מפרספקטיבה של 60 שנה, אמר לי בעת ביקרו בארץ ד"ר יאנוש קורטיקה, מנהל "המכון לזיכרון לאומי" הפולני, לא נמצאו תימוכין לאף אחת מתורות הקונספירציה. הפוגרום פרץ כי ההמון האמין בעלילת הדם ושנא את היהודים החוזרים מברית-המועצות וראה בהם שליחים ונציגים של משטר הכיבוש הסובייטי.

     

    שאלות קשות ליהודים עצמם

     

    השבוע, במלאת 60 שנה לפוגרום, הוציא "המכון לזיכרון לאומי" ספר עבה של מסמכים, מחקרים ועדויות שנאספו בפולין ובישראל. במקביל

    יצא לאור בארצות-הברית ספרו של ההיסטוריון פרופ' יאן טומש גרוס "פחד: אנטישמיות בפולין אחרי אושוויץ", המוקדש לאירועים לפני ואחרי הפוגרום בקילצה (פרופ' גרוס חשף בעבר, בספרו "שכנים", את רצח היהודים בעיירה הפולנית ידוואבנה) והמתאר את הרדיפות והשפטים שנערכו בשארית הפליטה. בשנים 1945 עד 1947 אלפי יהודים נרצחו, רכוש יהודי נשדד, נדל"ן יהודי הופקע, זכרו של המיעוט היהודי נמחק. האנטישמיות התפרצה במלוא עוזה, כשהיא מוסתת על-ידי האנטי-קומוניסטים, על-ידי הכנסייה שבראשה עמד קרדינל אנטישמי ועל-ידי הקומוניסטים עצמם, למטרותיהם. ספרו של גרוס כבר מעורר סערה בפולין.

     

    עוד לפני כן פרסם אדם מיכניק, חתן פרס דן דוד והעורך הראשי של העיתון החשוב במזרח אירופה "גזטה", מסה היסטורית בת שני חלקים על הפוגרום בקילצה ובעיקר על יחסה של הכנסייה הקתולית כלפיו. מיכניק מציג זו לצד זו את העמדה האנטישמית של הבישוף של קילצה ואת העמדה המוסרית, ההומניסטית ומגנה האנטישמיות של הבישוף של צ'נסטוחובה הסמוכה.

     

    לכאורה, כל אלה מחלוקות, ויכוחים ודיונים שכבר לא נוגעים לנו. על אדמת פולין לא נותרו יהודים והיחסים בין מדינת ישראל למדינת פולין מצוינים. אני כותב "לכאורה", כי טמונה בוויכוחים אלו שאלה שביום מן הימים ניאלץ להתמודד עמה. גם אדם מיכניק, יהודי לפי מוצאו, מעלה אותה בעקיפין. זו שאלת התפקיד שמילאו היהודים בהשלטת הקומוניזם הסובייטי על מדינות מזרח אירופה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה.

     

    איך ולמה שירתו יהודים כה רבים במפקדות ובזרועות של משטרות הביטחון הסטליניסטיות היודעות לשמצה? איך ולמה מכרו הקומוניסטים היהודים בפולין, הונגריה, רומניה וצ'כוסלובקיה את נפשם לשטן הסטליניסטי והעמידו את עצמם לרשותו - לעתים קרובות כדי להיות לקורבן הבא שלו? זהו חשבון הנפש ההיסטורי שאנחנו, היהודים, נצטרך עוד לעשות. הוא לא קשור לפוגרום הזוועתי בקילצה, שבו רצחו הפולנים עשרות יהודים על לא עוול בכפם, בשל עלילת דם אנטישמית. הוא לא קשור, אבל הוא מסתתר ברקע.

     

    עוד בבלוג של סבר פלוצקר: השקל עוד יתרסק

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים