נועם שליט, אויב העם
על כתפיו הצנומות של בנו תולים את הפיגועים הבאים. איך הוא מסרב להפוך אותו לסמל העמידה הציונית הגאה?
אחרי דורות שלמים בהם גויסו הורים ברגעיהם הקשים ביותר להשתתף על-כורחם במסכת העיניים המפלבלות והמלמולים ש"אנחנו בטוחים שממשלת ישראל עושה כל שביכולתה...”, קמו הוריו של גלעד שליט, ואמרו שאולי המלך לא עירום - אבל הוא בטח לא לגמרי לבוש. הפער שבין המציאות, בה מבצעת מדינת ישראל כמעט כל מהלך שירחיק את שחרורו של גלעד, לבין הקלישאות הריקות מתוכן שיועצי התדמית והתקשורת לימדו אותנו לדקלם, היה גדול מדי גם למי שחשב שאת מדחת יוסף הפקירו כי אמו לא הייתה עבריה. נועם ואביבה שליט הם ההורים של גלעד שליט, ולכן מחובתם למצות כל אפשרות עלי אדמות להביא לשחרורו המיידי. ממשלות אמנם אינן אמורות לפעול על-פי אינסטינקט הורי, אבל אם מנהלים מאבק פוליטי על גבו של חייל חטוף, לפחות שלא יקראו לו "הילד".
אבל נועם שליט, אב לחייל שנפל בשבי, התעורר יום אחד וגילה שלא רק שלזוועתו בנו שבוי, אלא שבמקביל - ובוודאי בעידודם של יועצים כאלה או אחרים - הפך הוא עצמו לאויב העם. ארגון נפגעי הטרור "אלמגור" טרח ו"יצא בקמפיין", לא פחות, נגד בקשתו לנהל משא ומתן על שחרור אסירים בתמורה לשחרור בנו. והגדילו כמובן לעשות המטקבקים המתלהמים, שעל כתפיו הצנומות של גלעד תלו את הפיגועים הבאים, ואף נזפו באב חלש האופי על שאינו מבין כי עליו להפוך את בנו לסמל העמידה הציונית הבלתי נכנעת. מומחי ביטחון ואסטרטגיה מטעם עצמם מבקשים להפוך את גלעד שליט לשה, אבל לאיזו עולה בדיוק? בשם מה הם דורשים מנועם שליט להקריב את בנו? האם מישהו באמת חושב שלהחזקתו או לשחרורו יהיה איזשהו קשר להפסקת הקסאמים או להחלפת ממשלת החמאס או לקץ הפיגועים? זה לא מזכיר לכם משהו?
פעם, בעבר הלא רחוק, ירו מחבלים פלסטינים בשגריר ארגוב. זה קרה אחרי זמן רב שבו נורו קטיושות מלבנון על קריית-שמונה, וגם שם היה איזה עניין עם ממשלה שלא תפקדה לשביעות רצוננו. ממשלת ישראל, שכמו רבות אחרות - הייתה טובה בלהפגין ספיגה על גב ערי הפריפריה, אך קצת פחות כשמדובר בזקיפות הלאומית וסמליה - החליטה להיכנס בהם, בגדול. הרבה שנים אחר כך, והמון הרוגים ופצועים והלומי קרב ושנאה, יצאנו מלבנון. ללבנונים יש ממשלה נבחרת וחיזבאללה, שמדי פעם מזכיר שגם הוא שם. לא הרבה השתנה. הרגע שבו נציג פלסטיני הופך לגיטימי, פרטנר לשיחה בעיני ישראל, הוא תמיד רגע אחרי שהפכה אותו ללא רלוונטי גם בעיני הפלסטינים, שהחליפו אותו במנהיג חדש וקיצוני ממנו ולפיכך - לא פרטנר רלוונטי בעיני ישראל. לופ אינסופי.
ממשלת החמאס היא ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות (שההפתעה מתוצאותיהן לנצח תזכיר לי את הבוקר שבו התעוררה מחצית ישראל המומה מניצחונו של ביבי). היא נבחרה הרבה מאוד בזכות ריסוק מנהיגותו של אבו- מאזן בידי ישראל. מרגע שנכיר בממשלה הזו כממשלתו של העם הפלסטיני, שלרוע מזלנו ההיסטורי, נבחר לחלוק עמנו את ארץ אבותינו המשותפים - נוכל לנהל משאים ומתנים. בטווח הרחוק אולי יגיעו גם הסכמי שלום, אך בשלב הזה, נסתפק בהסכמים מעשיים שיביאו לשחרורו של גלעד שליט, ובמשא ומתן פעיל על הפסקת אש, מוחלטת, של שני הצדדים.
מי שטורח לקרוא גם בגופי הכתבות, ולא רץ לטקבק מיד אחרי הכותרת, יודע בוודאי שכתנאי לשחרורו של גלעד שליט, דרישתם הראשונה של שלושת הארגונים העומדים מאחורי החטיפה הייתה שמבין כל האסירים - ישוחררו רק הנשים והקטינים שגילם עד 18. מי שמתעניין בעובדות, יודע גם שלא רק החומה, אלא בעיקר קריאת החמאס לעצירת הפיגועים היא שהורידה את מספרם, וגם, שבזמן שאנחנו חזרנו על המנטרה שאין עם מי לדבר, והפגזנו בטעויות חוזרות ונשנות אזרחים, גיבשו מנהיגי הפלסטינים מסמך שנועד לשמש מצע מוסכם למו"מ מדיני. רק נסו לחשוב על כל זה, דקה לפני שאתם מטקבקים ש"אסור לשחרר מחבלים, כי הערבים מבינים רק כוח".
אפרת רומן-אשר, תסריטאית ומחברת הרומן "עירושלם"
