הם רק צריכים לבחור אותי
מהם הסיכויים שתתפתו למהדורה הדו-לשונית עברית-יידית בת ה-628 עמודים של זכרונותיה של גליקל בת לייב מהמאה ה-18? כנראה שלא הרבה, וחבל, כי אתם יכולים להכיר אישה מפתיעה ומאתגרת שתותיר בכם רושם עצום – אם רק תתנו לה הזדמנות
התסכול הכי גדול שמזומן לסוקר ספרים בעבודה הוא הידיעה שאין יותר מדי שותפים לאהבה גדולה שלו. גם אם אפציר בכם לקרוא ואנמק ככל יכולתי, מהם הסיכויים שתתפתו ל-628 עמודים של זכרונותיה של גליקל בת לייב, המוכרת (בעיקר לחוקרים) כגליקל האמל או גליקל פון האמלין? ואם נציין שמדובר באשה יהודייה שחיה בגרמניה ובצרפת וכתבה את ספרה ביידיש בשנים 1719-1691, ושהמהדורה הדו-לשונית בתרגומה של חוה טורניאנסקי היא מופת של למדנות ואהבה, זה יעזור? ונדירותו של הטקסט – לא נשתמרו בידינו כתבים דומים של נשים מן התקופה ההיא, על אף שנשים אכן כתבו (כשהיה להן זמן), האם זו תועיל לו למצוא מסילות אל מדף הספרים הביתי שלכם? אולי: בלי תקווה אי אפשר להמשיך לקרוא ולכתוב.
גליקל האמל נולדה בהמבורג בשנת 1645 וחיה בעידן שעדיין לא היו בו שמות משפחה. "האמל" נוסף לשמה כדי לציין את עיר לידתו של בעלה הראשון, שמת כאשר היתה בת ארבעים. אחרי מותו התחילה לכתוב: כדי שהילדים (היא ילדה 14. לא כולם שרדו) יידעו מנין באו, כדי שזכר אביהם הטוב ידריך אותם בחיים מסוכסכים וסוערים, כדי שתוכל להפקיד בידיהם מטענים מעולמה הרוחני והתרבותי – ומפני שכנראה מצאה נחמה, מזור ורוגע במעשה הכתיבה. קסמו של הטקסט נובע בין היתר מכך שהיא לא הוציאה לאור את פרי עטה, וכתב היד המקורי אבד: נותרו רק העתקות שעשה אחד מבניה, והמון מהדורות מקוצרות, מתורגמות, ערוכות ומבוארות בשפות אירופיות – וגם בעברית: זו הפעם הראשונה שמהדורה דו-לשונית מוערת עברית-יידית רואה אור, והיא מאפשרת גם למי שרחוק מעידנה ומעולמה של גליקל לצלול אל תוך חיים מרתקים ולמצוא בהם דמות מפתיעה ומאתגרת שתותיר בקוראיה רושם עצום – אם רק ייתנו לה הזדמנות.
נוכחותו המתמדת של האל
זכרונותיה של גליקל מפריכים המון דעות קדומות על אורחותיהן וחייהן של נשים בתקופה שאנחנו משייכים אותה באופן אוטומטי לשלילת זכויות טוטאליות ולדיכוי מתמשך. גליקל למדה ב"חדר" - למרבה הצער אין בספרה פרטים על הלימודים – ושלטה גם ביידיש "מערבית" עשירה ומגוונת. ידיעותיה בעברית מופגנות בשזירה של פסוקים, ביטויים ומלים עבריות לכל אורכו של הטקסט, וזה הזמן לזנוח את ההנחה שהעברית היתה "שפה מתה" בתקופתה. כמו כל בנות זמנה, היא נישאה בשידוך – ורקמה מערכת יחסים של אהבה ושותפות עם בעלה חיים. יחד עסקו במסחר בטקסטיל ובאבני-חן, יחד גלגלו עסקי הלוואה בריבית, יחד פעלו בבורסה של המבורג: היא היתה זו שערכה חוזים, ניהלה פנקסנות, גידלה ילדים, פיקדה על משרתים ושלטה ברמה בבית בורגני שהתנהל בתוך קהילה יהודית קטנה בלב עולם סוער ממלחמות, מגיפות, תסיסה משיחית (היא מזכירה את ימי השבתאות), שינויים פוליטיים תכופים – והתעמרות מתמשכת ביהודים שנלחמו על עצם זכותם לחיות בעריה של גרמניה.
מותו של חיים – שלא השאיר אחריו צוואה כי אמר שאשתו תדע היטב מה לעשות – היה לא רק האירוע הטראומטי הגדול של חייה, אלא גם קטליזטור לפריחתה של אישיות עמלנית ועצמאית, שידעה לכלכל את צעדיה בתבונה ולהשיא את כל ילדיה, למעט בתה הקטנה. ואז, כשהיתה בת 54, נישאה בשנית מתוך ידיעה צלולה ומפוכחת כי כך טוב לה לעשות לעת זקנתה: היא לא יכלה לדעת שבעלה השני ירד עוד מעט מכל נכסיו, יותיר אותה חסרת כל במותו וייאלץ אותה לחיות סמוכה על שולחנם של בתה וחתנה. כל אלה, וכל המהפכים והאובדנים האחרים בחייה, לא גרעו מאומה מן הכוח האמוני העצום שלה, ממוסריותה ומשורדנותה, מן האירוניה העצמית שלה ומחוש המידה הנבון והמרשים שמלווה את הקורא כבר מן העמודים הראשונים.
על מה היא כותבת? מטבע הדברים עוסקים זכרונותיה בתולדות משפחתה המורחבת, בלידות ונישואין ומחלות ופטירות, במשברים ובהצלחות – אבל לא רק בזה. בספר שזורים מדריכים להתנהגות נאותה בין הבריות, משלים, סיפורי מוסר, אגדות פילוסופיות – ואוצר גדול של מידע על חיי החברה של בני תקופתה, על סמלי הסטטוס שלהם, על מאבקיהם ומשוגותיהם, יצריהם וחסידותם, למדנותם ונוכלותם. היא מתבוננת בכולם בעין מפוכחת וביקורתית מבלי לשכוח לרגע לציין את פרטיה של כל נדוניה, סעודת חתונה, מסע מפרך או מחלה רצינית.
הספר רווי כמובן בנוכחותו המתמדת של האל. זהו אל מיטיב אך גחמני שדרכיו לא ידועות לאדם, ובעוונותיו הרבים הוא נאלץ לקבל עליו את דינו כדי לתהות על קנקנו שלו ולהיטיב את דרכיו. אבל – וגם כאן מצוי כוחו הגדול של הטקסט - עם כל ריחוקו, זהו אל אישי ואינטימי אליו יכולה גליקל לפנות בעת צרה גדולה. ומידת האיפוק שהיא עצמה ורוח תקופתה גזרו עליה מאפשרת לה להתמודד עם מצוקות שלבני דורנו ייראו כשרשרת אסונות שבעטיה אדם אינו יכול עוד להמשיך לתפקד. אמונתה העמוקה של גליקל היא אחד מסודות כוחה: יכולתה להכיל במילותיה גם את השמחות וגם את היגונות הוא אחד מסודות כשרונה.
טוב שגליקל כאן
בניגוד לגליקל, אנחנו חיים בזמנים של אינפלציה רגשנית-מילולית קשה, ומצפים מרוב הטקסטים שאנחנו קוראים לגרד לנו בכיס הדמעות, לפרוט בעוז על מיתריה של הנפש ולהרטיט את העור כדי להיות ראויים לתשומת הלב שלנו. איפוק אינו נחשב עוד מידה ספרותית ראויה. מעבר לזמן, מציעה גליקל אפשרויות אחרות. כשתוכפים האסונות, היא כותבת שיכול להיות גרוע מזה. כשהצער מצמית את ליבה היא כותבת שאין צורך לתאר את הצער, או שפשוט אי אפשר. ברגע אחד נדיר באינטימיות שלו, כשבעלה הראשון נוטה למות, והיא מבקשת לנגוע בו למרות שהיא מצויה בימי נידתה ואסורה בנגיעה – היא מקבלת את האופטימיות שהוא מביע בהכנעה ומוכנה להאמין איתו שעוד יקום מחוליו. במקום אחד היא אומרת: "איזה צער ושברון לב היו לי, ידוע למקום ברוך הוא". גם בהתחשב בנימוסי הכתיבה של הזמן, יש בראיית העולם של גליקל חן ואומץ ואותו משאב שאבד כמעט בספרות המודרנית – כבוד עצמי.
וכל זה, לצערי, כנראה לא יהפוך את גליקל לבת-בית בארונות הספרים של חובבי הריגוש העכשווי המהיר, אבל טוב שהיא כאן, למקרה שבכל זאת תרצו לפנות לה מקום.
כמה מלים על מלאכת התרגום: חוה טורניאנסקי עשתה כאן לא פחות מנס. היידיש הכתובה של גליקל לא תמיד תעלה חיוכים על פניהם של קוראי השפה, בגלל ריחוקה המסויים מיידיש מודרנית – ובכל זאת, כשקוראים כמה פסקאות עקב בצד אגודל ועמוד לצד עמוד, הישגיה של טורניאנסקי מעוררים התפעלות. היא לא מתפתה להאהיב את שפתה של גליקל על הקורא בכוח, ובמקום זה היא מציעה אופציה מובנת ומבוארת יפה כל כך, שכמעט כל הערת שוליים מחכימה ותומכת באותם קטעים שבעוונותינו הרבים כבר איננו יכולים להבין ללא סיוע חוץ-טקסטואלי. התוצאה הסופית איננה רק מהדורה עברית עדכנית של זכרונות גליקל, אלא גם ספר היסטוריה משובח שבו נפרשת לעין הקורא המאה ה-18 על כל מורכבותה, על ריבוי הפנים של עולמה היהודי והאירופי. זר תודות שלוח לה מכאן, מן הארון שבו גליקל הפכה לדיירת של כבוד בזכותה של טורניאנסקי.
"גליקל, זכרונות 1719-1691", ההדירה ותרגמה מיידיש: חוה טורניאנסקי. מרכז דינור לחקר תולדות ישראל – מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 628 עמודים
המאה ה-18 על כל מורכבותה
עטיפת הספר
מומלצים
