התלמידים הכתומים שנעלמו

הם היו 3,500 במספר. תלמידי בתי הספר בגוש קטיף ובצפון השומרון, שנאלצו לעזוב יחד עם משפחותיהם במסגרת ביצוע תוכנית ההתנתקות, השבוע לפני שנה. רק עכשיו מתחילים להתברר הנזקים ארוכי הטווח שנגרמו להם - ולחברה הישראלית. והראשון שבהם - רבים מהם נוטשים בפועל את ספסל הלימודים.

על פי הנתונים שהגיעו ל-ynet, כ-300 תלמידים מבין המפונים בשכבת ז'-י"ב (25%) לא לומדים בצורה סדירה, נעדרים בתכיפות רבה ממערכת החינוך או לא מופיעים כלל, במסגרת "נשירה סמויה". בנוסף, מתוך כלל 1,200 התלמידים בכיתות ז'-י"ב, כ-20 עזבו באופן רשמי את לימודיהם ונשרו באופן גלוי. כך עולה מנתונים רשמיים של מינהלת סלע המובאים כאן לראשונה. עד היום הנתונים היחידים שהוצגו בנושא היו של ראשי המתיישבים על סמך הערכות שלהם למספר הנעדרים והנושרים מספסל הלימודים. התמונה הזו מצביעה שהטראומה, מבחינתם של ילדים רבים, כמו גם חוסר האמון במדינה - לא נשכחה גם שנה אחרי.

"עד היום כשאני רואה חיילים, בעיקר מג"בניקים, אני לא מסוגלת להסתכל עליהם. יש לי רתיעה מהם" אומרת חמדה בר מנווה דקלים, שעולה לכיתה י"א באולפנת

 נווה דקלים. לדבריה, "אני מסוגלת להקיא כשאני מביטה בהם כי יש לי טראומה כל כך מטורפת. תחשבי את בבית שלך רואה שורות, שורות של מדים שחורים ומבטים כאלה. זה מחזיר אותי בפלאשבקים אחורה. מי שהיה שם הרס לי את החיים. כעס, כעס, כעס מטורף. כל ריח מזכיר הכל, כל דבר קטן מעלה בך זיכרונות".

חמדה מוסיפה: "היתה לי ילדות מהממת, חיים מאושרים. זה היה מקום מושלם, נוף, איכות, אנשים. זה זיכרון צרוב בראש, כולם בטראומה. את גרה במקום כל החיים שלך, אנשים שהכרת מתו למען המקום הזה, אני הקאתי דם כל יום. פצמ"רים, קסאמים... עשיתי הכל למען המקום, אני קשורה אליו. כל זכרונות הילדות שלי שם ונלחמתי למענו. ופתאום לוקחים אותי משם בלי שאני רוצה. זו טרגדיה, טראומה לא נורמלית בשביל ילדה בת 16. זה משבש את כל העולם היציב שלך".

יש לי חברים שנמצאים בטראומות קשות".

לדבריו, היתה לאירוע כולו השפעה קשה על לימודיו. "בהתחלה, בקטע הלימודי בישיבה לא ממש הייתי בשיעורים וכשהייתי לא התרכזתי. ההתנתקות השפיעה על הלימודים כי לא יותר מדי למדתי, כי יצאנו למאבק. אני לא יכולתי לשבת וללמוד כשאני יודע שהולכים לגרש אותי מהבית. מי שרצה להילחם היה משתחרר מעצמו, לא מטעם בית ספר".

ביוני 2004, עם ההחלטה על ההתנתקות, הוקמה ועדה מיוחדת לנושא במשרד החינוך. בספטמבר החלה תוכנית תמיכה של השירות הפסיכולוגי לתלמידים ולהורים. במקביל הוחל במחוז דרום במשרד החינוך בחיפוש אחר מוסדות חינוך חלופיים לתלמידים ונמצאו 9,000 חלופות. החלופות לא הספיקו - והמשרד פתח בית ספר יסודי נוסף בשפיר. מתוך רצון לפקח על התלמידים ולשמור עליהם במסגרת במהלך הפינוי הוארכה בשנה שעברה שנת הלימודים בחודש בגוש קטיף וצפון השומרון.

היכן נמצאים כיום 3,500 תלמידי גוש קטיף וצפון השומרון? הם פרוסים ברחבי הארץ, ובעיקר במקומות הבאים: מחוז דרום – מורשה, מועצה אזורית שפיר, אשקלון, מועצה איזורית אשכול ושער הנגב; מחוז מרכז - יד בנימין, קיבוץ קבוצת יבנה, באריאל, בצפון בחיספין; כמה מאות תלמידים שובצו במחוז ירושלים. רבים מהתלמידים נאלצו לגור בבתי מלון עד שיתפנו מגורי קבע. בירושלים למשל, למדו תלמידים בכיתות שנפתחו ב-7 בתי מלון בעיר. הספרים והמחברות נותרו לעיתים קרובות במכולה, כך שלא ניתן היה ללמוד בצורה סדירה.

גורם בעייתי אחר, לדבריו, הוא האחריות שהוטלה על כתפי הנוער. "עוד לפני ההתנתקות הטילו על הנוער תפקיד מאוד קריטי במאבק האידיאולוגי, לא רוצה לומר פוליטי. זה בסדר שבני נוער יהיו שותפים, אבל הזהרנו שילוו אותם

 מבוגרים אחראים. זה לא קרה. במידה מסוימת, ההורים ומערכות החינוך איבדו שליטה - וכך מצאנו נוער בכל מיני מקומות שלא חלמנו, כמו כבישים ובתי מעצר. לכן לנוער יש תחושת כישלון מאד קשה, כי הוא חש שהיה צריך לנהל מאבק אידיאולוגי ונכשל. בנוסף, חל אובדן של הסמכות ההורית. שום סמכות היום לא מקובלת על בני הנוער - לא הורית, לא דתית, לא חינוכית ובטח שלא סמכות של המדינה. הכל מכוון למחשבה אחת - אנחנו עוד נחזור לשם. זה מונע שיקום של ההווה. ועדיין רוב הנוער עובד כמו שצריך ומתנהל כמו שצריך".

לדברי חמדה, "מאוד מעצבנת אותי ההערה שהשתמשו בנו הילדים להפגנות. רצינו להיאבק. זה מבחינתנו היה המינימום שעשינו כדי להגן על עצמנו. זה שעשינו ונלחמנו יותר בריא מסתם לשבת ולספור את הימים. אני אישית מצטערת רק על דבר אחד – שבאותם רגעים לא קלטתי שזה קורה. הייתי אפאטית מרוב שהייתי בשוק ולא עיכלתי. היום אני מבינה את גודל מה שהיה. הרסו לי את החיים בכמה ימים. בנינו את הגוש ב-30 שנה ותוך חמישה ימים נשאר רק אבק".