כשהמוחות בורחים, מי יישאר?
עשור של קיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה מסכן את יתרונה היחיד של ישראל ואת החלום הציוני כולו
לכאורה, חדשות משמחות: מספר היהודים החיים במדינת ישראל, כך סופר בשבוע שעבר, השתווה לראשונה עם זה של היהודים בארצות-הברית. במילים אחרות, אמנם היהודים בישראל עדיין אינם רוב בין יהודי העולם, אך נעשינו כבר הקהילה הגדולה ביותר בין הקהילות היהודיות. כמו בארצות-הברית, אנו מונים יותר מחמישה מיליון.
בצידו של נתון זה התפרסם גם נתון אחר, הרבה פחות סימפטי: לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מאז תחילת העשור הנוכחי עזבו את הארץ כ-20 אלף ישראלים מדי שנה. בסך הכל - ועל נתון זה יש חילוקי דעות - חיים מחוץ לגבולות המדינה לא פחות מ-750 אלף ישראלים. ארץ ישראל, מסתבר, אינה התחנה הסופית של היהודים. למרות המהפכה הציונית, הם ממשיכים להתרוצץ מקצה תבל ועד קצה, בחיפוש אחר מקומות מחיה טובים יותר.
נכון, מה שקורה עתה שונה מאוד ממה שקרה בשנות ה-60; אז הביא המשבר הכלכלי לנטישה של ממש. אנשים מכרו את נכסיהם ואמרו, אנחנו יורדים ושהאחרון לא ישכח לכבות את האור בשדה התעופה. כינינו אותם אז "נפולת של נמושות". היום הסיפור אחר. כמעט אף אחד אינו מדבר על ירידה. פשוט, מאריכים את הטיול של אחרי הצבא. נרשמים ללימודים. כשאלה מסתיימים, נשארים קצת כדי לרכוש ניסיון. נוסעים לכמה שנים כדי לעשות קצת כסף. מבקשים להתרחק משירות המילואים ולהשתחרר מן המועקות של המלחמה המתמדת.
היום לא מדובר עוד ב"יורדים", אלא בישראלים שגרים בחו"ל. ובכלל, הם שומרים על קשרים הדוקים. לא מוכרים את הבית. מחירי הטיסות הנוחים, האינטרנט, שיחות הטלפון הזולות והסקייפ עשו את העולם שטוח, כשם ספרו של תום פרידמן מה"ניו-יורק טיימס". ובכל זאת, זה לא נעים. הנתונים שהתפרסמו עתה ממחישים את התחושות הקיימות מזה כמה וכמה שנים: בקרב מכריי וידידיי, אין כמעט משפחה אחת שמישהו מילדיה אינו מתגורר בחו"ל. ואיש מן ההורים, כמעט אף אחד, אינו רואה זאת בשלילה.
הם טועים. והם טועים במיוחד נוכח הנתון הבא, שהוא החמור מכולם: מתוך כ-750 אלף הישראלים החיים בחו"ל, כ-400 אלף הם בעלי השכלה גבוהה. מדענים, רופאים, מהנדסים, חוקרים, אנשי מחשבים וטכנולוגיה. באוניברסיטאות האמריקניות מלמדים לא פחות מ-3,000 ישראלים בעלי תואר דוקטור. להם צריך להוסיף עוד 1,800 סטודנטים לתואר שלישי. יחד משתווה מספרם - שימו לב - למספר חברי הסגל האקדמי המלמדים היום בכל המוסדות להשכלה גבוהה בארץ.
מי שאינו רואה בנתון הזה אינדיקטור לכך שהחברה הישראלית נמצאת בסכנה של ממש, אינו מבין מה פירוש המוגש "הכתובת על הקיר". כשמדובר על "בריחת מוחות" בהודו, אין בכך כל סכנה - היא מייצרת מאות אלפי אקדמאים בשנה. אבל לישראל הקטנה, בריחת מוחות בסדר גודל כזה מבטאת דבר חמור מאין כמוהו, ואם תימשך התופעה היא תדרדר אותנו למסלול של התרסקות לאומית. ישראל תלך ותאבד את השכבה המובילה שלה, ובעקבות האקדמאים יבואו גם שכבות מובילות אחרות.
אני שומע כבר את התגובה: שוב נציג האליטות דואג לאינטרסים שלו. מה יש, פרופסורים מלוקקים יותר חשובים למדינה מאשר עובדי אדמה, פועלי נמל או בעלי בסטות בשוק? זהו טיעון פופוליסטי, וכמובן שכולם שווים. אבל עם כל הכבוד, את הרמה הטכנולוגית ואת גובה התל"ג לא קובעים בעלי בסטות, ואת פרסי נובל למדע לא מקבלים קבלני עפר. יתרונה היחיד של ישראל במרחב הוא במשאבי האנוש שלה, ובחברת הדיגיטלית של המאה ה-21, מי שיקבע את הרמה והאיכות של חיינו יהיו מפעילי המוח והמחשבים. אם אלה יברחו מכאן, יהיה זה סופו של החלום הציוני.
מי שצריך להכות על חזהו נוכח הנתונים האלה הם הפוליטיקאים, שסייעו במו ידיהם לתהליך. בראש וראשונה שרי החינוך והאוצר, שהסכימו לקצץ את תקציב ההשכלה הגבוהה במהלך העשור האחרון. הם אלה שגרמו לכך שהתקציב הכולל של כל מוסדות להשכלה גבוהה בישראל (כמיליארד דולר) מהווה פחות או יותר תקציב של אוניברסיטה בינונית אחת בארצות-הברית. האם לא הבינו לאן הם מדרדרים את החברה הישראלית? כל-כך קשה להבין זאת, שאני מתחיל לחשוב שאולי יש משהו בטענה המרושעת שהוטחה כלפי לימור לבנת: שבעצם לא היה לה אכפת לצמק את מספר בעלי התעודה האקדמית, כי אלה הרי אינם מצביעים בעד הליכוד, אלא מעדיפים ברובם את מפלגות השמאל.
אבל אין טעם לבוא עכשיו חשבון על טעויות העבר. הבוחר כבר עשה זאת, לפני ארבעה חודשים, ונהג בצדק. עכשיו צריך לתקן את הטעון תיקון. והמועד קרב - לקראת הכנת תקציב המדינה לשנת 2007. הרבה זמן כבר לא הייתה הצדקה כזו לשלוף מן הבוידעם את האמירה בת האלמוות - ויפה שעה אחת קודם.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
