שתף קטע נבחר
צילום: אביגיל עוזי

"הייתי צריך להתפוצץ בגוש קטיף"

"הייתי צריך לשים לבנת חבלה על הגוף שלי, וכשיגיע חייל לפנות אותי, להתפוצץ מולו. לא רק אני מרגיש ככה... זו מדינה אויבת לציבור שלה. אני לא מקבל אותה. אין לי לא דגל, לא לאום, לא המנון... מצדי, שהמדינה תיחרב, תישרף". המונולוג הקשה הזה של אחד ממפוני גוש קטיף מחדד תופעה: מצבם הנפשי של המפונים מביא לפירוק של תאים משפחתיים, פגיעה בסמכות ההורית ואובדן דרך של בני הנוער. פסיכולוגים מזהירים: כל הזעם העצור הזה - יתפרץ. שנה להתנתקות - כתבה ראשונה בסדרה

"יש גברים מבין המפונים שנשארים במיטה ימים שלמים בלי לצאת. האשה מרגישה שהכל נופל עליה, אז היא אומרת 'די, למה? עוף מהבית'" (רונית שוהם, עובדת סוציאלית המטפלת במפונים)

 

מגורשת, מגורשת, מגורשת. הטלטלה העזה שפקדה את תושבי גוש קטיף וצפון השומרון בעקבות הפינוי זעזעה אצל רבים מהם את המוסד שרק לפני שנה נראה להם כל כך יציב - המשפחה. אחרי ההתנתקות הראשונה, נרשמת התנתקות שנייה, הפעם אחד מהשני: נישואיהם של זוגות רבים התערערו, עשרות מהם פתחו תיקי גירושין, אחרים עברו לחיות בנפרד, ורבים פשוט לא מצליחים מאז להסתדר אחד עם השני. וגם לא עם ילדיהם.

 

"תמיד יש מחלוקות בין בני זוג, אבל כשאתה צריך להתמודד עם משבר, הדברים האלה מאוד מתחדדים", אומר ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג תושב גוש עציון, המטפל בזוגות ויחידים שעברו את ההתנתקות. "אחרי הפינוי הם נמצאו בלי הקהילה, ללא כל תמיכה, כשהתמיכה היחידה שהם יכולים לקבל הרבה פעמים היא מבן הזוג. פה המגבלות הטבעיות של כל אחד מתחילות לשחק תפקיד. אם מישהו יותר שתקן, או יותר קשה לו להקשיב, או שיש לו נטייה לעבור הלאה ולא לחוות דברים, יכולה להיות לכך תהודה רגשית מאוד גדולה שתוביל בסופו של דבר לפירוק המשפחה".

 

אילו טענות משמיעים בני הזוג אחד כלפי השני?

 

"יש טענות של נשים כלפי בעליהן, של בעלים כלפי נשים, על שתיקה, או על זה שהוא לא מקשיב, או שאחד מרגיש שצריך להילחם, והשני, תן לו ללקק את הפצעים קצת. התמודדות עם מצב משברי מאוד קשה יכולה לקרב או להרוס את היחסים".

 

המסע אל המתחולל בנפשם של המפונים רצוף מוקשים. בעוד שאנשי המקצוע והמפונים עצמם מגדירים את מצבם כ"פוסט טראומטי", בציבור הרחב יש רבים המשוכנעים שזו טראומה מסוג אחר - הנפילה ממעמד של מי שתפסו את עצמם כחלוצים, שהמדינה ריפדה אותם בכסף והטבות - לאזרחים מן השורה, שנאלצים להתמודד עם הבירוקרטיה והמציאות הישראלית הקשה. ואולי, בעצם, קשה לגלות אמפתיה למי שמחזיק בדעות פוליטיות הפוכות לשלך?

 

הפסיכולוגים שעמם שוחחנו מנסים להיות אמפתיים. הם היו עדים מקרוב לתהליכים הנפשיים שחשפו בפניהם המפונים בחדרי חדרים: הדכאונות, החרדות, הטראומות, והתפוררות התא המשפחתי. והכל, כששחקן חדש נכנס לתמונה וטרף את הקלפים – שיעור האבטלה הגבוה. יותר מ-50% (1,300 איש) מהמפונים מובטלים, ומאות מהם מרוכזים באתר הקרווילות בניצן. עם זאת, צריך לזכור ש-80% מהמפונים כבר קיבלו פיצוי מלא מהמדינה, שמסתכם בממוצע ב-1.4 מיליון שקל למשפחה שהתגוררה שם יותר מחמש שנים.

 

"כשאדם מובטל, נמצא בבית ולא יוצא בבוקר לעבודה, סיר הלחץ המשפחתי הולך וגדל", אומרת רונית שוהם, עובדת סוציאלית, מתאמת שירותי רווחה למפונים. "האשה מבקשת 'לך תעשה משהו, תמצא עבודה, לא משנה במה'. ואם זה גבר בן 50 פלוס, הוא לא מצליח למצוא עבודה, הוא נכנס לדיכאון, למשבר, וחלקם לא יוצאים מהמיטה. הנשים לא יכולות להשלים עם זה".

 

הנשים דורשות מהגברים לצאת מהבית?

 

"יש מקרים שבהם הבעל מחליט שלא מתאים לו הלחץ שלה, והוא בעצמו עוזב את הבית. בסך הכל אפשר להבין גם את הגברים. בגיל 50 פלוס, אדם שהיה רגיל לעבוד כל חייו, פתאום אין לו מה לעשות, הוא מרגיש לא יוצלח, עם רגשי נחיתות, דיכאון, וקשיים. לא נעים לו מול האשה והילדים, שהוא לא מצליח להביא פרנסה הביתה. אז הרבה פעמים ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, או בריחה. כל אחד בוחר את דרך התגובה שלו, אחד מגיע לאלימות, אחד לדיכאון, ואחר ללחץ דם גבוה".

 

אולי אלה זוגות שהיו נפרדים גם ללא קשר לפינוי?

 

"אצל חלק מהזוגות היו סדקים גם לפני הפינוי, אבל אלה אנשים שהיו סוחבים ביחד עוד כמה שנים טובות. כשמתוסף לחץ על לחץ על משבר, יש כאלה שהרבה פעמים רואים את פירוק התא המשפחתי כפתרון, כדרך לחסוך כמה לחצים".

 

באתר הקרווילות בניצן, מתעורר דני דמרי, מובטל בן 50 פלוס, אב לשלושה ילדים, לבוקר חדש. "בגוש קטיף היינו קמים בארבע, ארבע וחצי בבוקר, הולכים לחממות, הולכים לתפילה, ושוב לחממות, ועוד תפילה, חוזרים הביתה בשעה שלוש, ארבע, חמש אחר הצהריים", הוא אומר. "כאן אתה קם בבוקר, הולך לתפילה, חוזר מתפילה, מה אתה עושה? למה אתה קם? לאיזה יום אתה קם? לשום דבר. אין לנו למה לקום".

 

עובדה שאתה ואשתך לא עובדים משפיעה על היחסים בבית?

 

"המצב גרוע מאוד. הילדים יש להם דרישות משלהם. הם רואים אצל ילדים אחרים דברים שהם רוצים, אבל זה לא מתאפשר כי אנחנו לא עובדים. הילדים גם לא מקשיבים כבר להורים. אתה אומר להם 'לא', זה כבר לא מעניין אותם. הלכנו עם הילדים לטיפול פסיכולוגי, ואמרו לנו שזה לא בסדר, שהמצב של המפונים לא טוב. אבל למה מחכים, שיקרה אסון?"

 


משפחת דמרי בניצן. צילום: אמיר כהן

 

"יצאנו בכבוד מהגוש", הוא משחזר. "יצאנו בראש מורם. לא רבנו, לא השתוללנו. אמרו לנו תצאו בכבוד, תקבלו כבוד. יצאנו, ומה קיבלנו? סכין בגב. וממשיכים לסובב אותו.

 

"אני מצטער שעזבתי את הגוש בצורה שבה עזבתי. הייתי צריך לשים לבנת חבלה על הגוף שלי, וכשיגיע חייל לפנות אותי, להתפוצץ מולו. לא רק אני מרגיש ככה, זה עוד אלפים כמוני. אם הייתי יודע אז שאני הולך לחיות במצב בו אני נמצא היום, הייתי עושה את זה.

 

"אם הייתי אמור היום לעשות שירות מילואים או להתגייס לצבא בסדיר, לא הייתי מתגייס. הבן שלי משרת בחיל אוויר, אמרתי לו ביום ההתנתקות, 'לך תהיה משוגע בצבא, תבקש להשתחרר מהצבא, לצבא כזה אסור להתגייס, אל תשרת את המדינה הזו'. אמרתי לבן שלי 'אתה רוצה שאני אגיד לך מה לעשות? תשתין במיטה, תעשן חשיש, כדי שישחררו אותך'.

 

"עד היום האחרון שלי בגוש שירתתי את המדינה. אבל למה? לא צריך לשרת מדינה כזו, זו מדינה אויבת לציבור שלה. אני לא מקבל אותה כמדינה. היום אין לי לא דגל, לא מדינה, לא לאום, לא המנון, אין לי כלום. מחר תהיה צפירה של דקת דומייה, לא אעמוד. מצדי, שהמדינה תיחרב, תישרף, לא אכפת לי".

 

סמים, אלכוהול ואתי סקס ברשת

 

את שורשי הזעם האדיר הזה, מנסה להבין הפסיכולוג ד"ר כהנא. "עדינות המאבק שלהם בפינוי, יצרה מצב שעוצמות הזעם שלהם לא באו לידי ביטוי", הוא אומר. "'ביתי הוא מבצרי' זה משהו ארכיטיפי, זה אינסטינקט. תחשוב איזה זעם מתפרץ אצל אדם שהרסו לו את הבית, אבל הם לא הוציאו את זה.

 

"למפונים שפגשתי יש כעת פנטזיות, זה יכול לבוא בחלומות, שהפינוי מתרחש שוב, ועכשיו הם מגיבים. בערך כמו מישהו שהרביצו לו ויש לו פנטזיות שזה קורה שוב ועכשיו הוא מחזיר, ממש ברמה זו. בפנטזיה הם משיבים, לוקחים את המקל, ומרביצים לחיילים שבאים להרוס להם את הבית".

 

הזעם על הפינוי מקבל ביטוי לעתים קרובות גם בתוך המשפחה, בעיקר כלפי ההורים. בני נוער, ואפילו ילדים קטנים, כועסים על הוריהם שלא הצליחו לשמור להם "על הבית, על השכונה ועל החברים". הזעם הזה מוביל גם למה שמכונה על ידי אנשי המקצוע - "אובדן הסמכות ההורית".

 

"זוהי אולי התופעה החמורה ביותר", אומר פרופ' מולי להד, מומחה להתמודדות עם משברים, שסייע למינהלת סל"ע בטיפול במפונים. "הורים רבים איבדו את סמכותם גם בשל תנאי החיים הראשוניים במלון שאפשרו לנוער הרבה יותר חופש ממה שהיו רגילים לו בגוש. זאת, לצד חשיפה לפיתויים שבגוש הם לא עמדו בפניהם. ולא פחות מכך, התחושה שדור המבוגרים הכזיב ולא מימש את ההבטחה שההתנתקות לא תתגשם, מביאה לכך שהנוער רואה בהורים חסרי אונים ויכולת ולוקח את החוק ואת העשייה לידיו".

 


המאבק בחומש. צילום: חגי אהרון

 

דו"ח שהכינו ועד מתיישבי גוש קטיף והפורום המשפטי למען ארץ ישראל מצביע בין היתר על תופעות של "שימוש בסמים ואלכוהול בקרב בני נוער שפונו, ושוטטות באתרי סקס". זאת לצד "מחשבות אובדניות ונסיונות אובדניים (כ-12 במספר), חיתוך ידיים וורידים, הפרעות באכילה (כ-10 מקרים), ואשפוזים פסיכיאטריים (9 מקרים)". הכל תוך "כעס וזלזול ברבנים ומחנכים, לצד הידרדרות ברמה הדתית אמונית".

 

השבר האידאולוגי החריף שחוו בני הנוער והוריהם, בא לידי ביטוי גם בתופעה נוספת. אם לפני הפינוי רוב אוכלוסיית המתנחלים בגוש קטיף התייחסה בחשדנות רבה לטיפול הפסיכולוגי, שנתפס עדיין כ"בושה" ומייצג אולי השקפת עולם חילונית, נראה שבתחום הזה חל בקרבם מהפך. בשנה החולפת התקבלו 540 פניות של משפחות ויחידים למרכז "מענים", המעניק למפונים, בשיתוף מינהלת סל"ע, טיפול מטעם המדינה, הכולל 12 מפגשים למשפחה.

 

אם בתחילה, מדווחים הגורמים המטפלים, רק החילונים הסכימו לקבל טיפול, כעת גם המפונים הדתיים מתחילים לתת את אמונם במסגרת הטיפולית, ו"אפילו רבנים יוצרים קשר ומבקשים שנסייע לתלמידי ישיבה שלהם", אומרים הגורמים.

 

"הם חשו שהצבא הנאצי בא אליהם"

 

בטיפולים השונים עולים על פני השטח טראומות, חלומות, וסיוטים שנושאים עמם המפונים. "המחברת שלי מלאה בסיפורים שעוד לא סופרו", אומרת רונית שוהם. "ידעת למשל על החרפה שלקחו אותם באוטובוסים מהגוש במשך 30 שעות עד שהביאו אותם לאיזשהו בית מלון, בלי אפשרות לתת להם לרדת לעשות פיפי? נשים הרטיבו בתוך האוטובוסים, והן חיות את זה עד היום בסיוטי לילה. גם לילדים יש סיוטים מזה כי הם נאלצו לעשות פיפי ככה באוטובוס ליד כל האנשים.

 

"יש להם סיוטים נוספים. הם רואים בתים נשרפים. ילדים יכולים לראות חייל ולהיבהל ממנו, ולהתחבא מפני החייל שבא עכשיו לגרש אותי שוב מהמקום או אני נמצא".

 

"מישהי סיפרה לי", אומר ד"ר כהנא, "שברגע שהוציאו אותה מהבית, חייל וחיילת פלרטטו לה על הדשא. הפלרטוט הזה נחרט אצלה כטראומה".

 

טראומה נוספת ש"אנשים סיפרו לי אחד אחרי השני", אומר כהנא, היא ש"הם חשו כאילו שהצבא הנאצי בא לקחת אותם. כוחות גדולים במדים שחורים צעדו שמאל ימין בטורים אינסופיים בגוש כדי להטיל עליהם אימה, לשבור אותם ולמנוע התנגדות. אתה קולט את הרגשת האימה? זו הרגשה באמת כמו המצעדים הפשיסטיים. אנשים אמרו לי 'תשמע, זה באמת היה כמו שהצבא הנאצי נכנס לרגע'. שמעתי הרבה פעמים את האסוציאציה הזו, ואני מציע להתייחס אליה כאל אסוציאציה רגשית, ולא כאל אמירה פוליטית".

 

למפונים אין חלק במצבם? הם סירבו לעזוב במשך חודשים. אז רק המדינה אשמה?

 

"אי אפשר להאשים את הקורבן. אין לי ספק שהמדינה עשתה את כל הטעויות האפשרויות, בלשון המעטה. התייחסו אליהם בפטרונות. אחרי שהרסו להם את הבית, נהגו בהם כאילו שהם הומלסים, שצריך לגדל אותם כמו ילדים קטנים. היחס הזה עצמו יצר טראומה. אחר כך הם עברו חוויות קשות במלונות שגרמו לפגיעה בתא המשפחתי, כשהילדים היו רחוקים מהחדר של ההורים. בגלל המלון, משפחות לא אכלו יחדיו בארוחה משפחתית חודשים ארוכים, וזהו אחד המוסדות החשובים של המשפחה הדתית. הכניסו אותם לתוך הקרווילות, וכעת הם משוטטים שם הלוך ושוב כמו אריות בכלובים".

 

ויש עוד תופעה ייחודית למפוני הגוש: במקום שבו חלק מהמשפחות מתפרקות, נבנות גם משפחות חדשות. מתברר שבכמה וכמה מקרים בני נוער החליטו, למורת רוחם של הוריהם, לעזוב את הקן המשפחתי ולהתחתן בגילאים צעירים ביותר - אפילו 17 ו-18. אולי מרד הנעורים הזה ויצירת התא המשפחתי החדש - יסייעו במשהו לרפא את הטראומה.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
דני דמרי. אין לי מדינה
צילום: אמיר כהן
צילום: גיל יוחנן
ברוך כהנא. הם הרגישו שהצבא הנאצי בא
צילום: גיל יוחנן
צילום: עופר עמרם
רונית שוהם. בעיות אצל המפונים
צילום: עופר עמרם
מומלצים