שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הילד שבפנים
    אריאל הירשפלד החל לכתוב את "רישומים של התגלות" לאחר מות אשתו, הסופרת בתיה גור. בסדרה של מסות הוא מטפל במגוון נושאים חסרי מכנה משותף - ממתכון לגפילטע פיש ועד רשימה על מוצרט - שמכולם עולה הקריאה לשמר משהו מהילד שבתוכנו

    דמותו של אריאל הירשפלד יכולה לעורר שתי תגובות סותרות. הראשונה היא של ביקורת, או לפחות חיוך ספקני, למראה אותו מפגן לבן-בלורית ותכול עיניים של אהבה עצמית. התגובה השנייה היא של התפעלות. את הדבר הזה בדיוק אפשר להגיד גם על ספרו האחרון, "רישומים של התגלות".

     

    הירשפלד, מומחה בתחומי הספרות, האמנות והמוסיקה, התחיל לכתוב את הספר שישים יום לאחר מות אשתו בתיה גור, שנודעה בעיקר בזכות הרומנים הבלשיים המצוינים שלה כמו "רצח בחוג לספרות" ועוד תעלומות רבות שפתר הבלש מישל אוחיון.

     

    "רישומים של התגלות" מבטיח להעלות מתוך האבל "רגעי חיים מרוכזים, התגלויות של אימה, אהבה, אובדן ולידה, ומתוכן עולה התמודדות עם הבלתי ניתן

    לביטוי שעוטף את הכל – עם המוות". אחד הרגעים האלה הוא פגישה ראשונה בין שני סטודנטים באוניברסיטה, כאשר גור הצעירה עישנה באמצע שיעור על חז"ל (הו, זמנים מאושרים) והירשפלד, שביקש ממנה סיגריה, נענה ב"אני אעיין בנושא"; ברשימה אחרת מדווח הירשפלד על כך שהכאב והצער בימיה האחרונים של בתיה "היו קרוצים מן החומר שממנו עשוי האושר, ועד הרגע האחרון של חייה ממש היתה בימים האלה גם שמחה גמורה".

     

    ואולם הספר אינו פותח במות הרעיה, אלא דווקא במוות מוקדם יותר. אחיו של הירשפלד, עזרא, נהרג במלחמת השחרור חמש שנים לפני הולדתו והטיל בו מעין תחושת אשם או חוסר ביטחון בקיומו, משל הקיום הזה "מונח על מוות, צף על אי היות". כבר כילד הבין הירשפלד שהוא לא היה נולד אלמלא אחיו מת. בכך הוא מבטא כנראה תחושה המשותפת לישראלים רבים, גם מי שלא שכלו אחים ממש, אלא רק נהנו מפירותיה של המדינה שהוגשו להם כביכול על "מגש של כסף", כביטויו של אלתרמן בשיר הידוע.

     

    פרוזה רוויה סלסולים וערסולים

     

    למרות הנאמר עד כה, "רישומים של התגלות" אינו ספר קודר. בסדרה של מסות באורכים שונים מטפל הירשפלד בנושאים שקשה למצוא להם מכנה משותף: ציור פרחים, מתכון לגפילטע פיש, ציקדות, ילדות בפרדס חנה, פגישה עם כפיל בעת ביקור במוזיאון ועוד. הנשגב שוכן כאן בנוחות לצד המגוחך, כאשר רשימה על מוצרט מופיעה בקרבת רשימה על הפעם שהשתינו לתוך פיו של אריאל הקטן בגן הילדים.

     

    באשר לאהבה העצמית שהוזכרה מקודם, ניתן להדגימה באמצעות משפטים כמו "גופי שלי עשוי כך, היטב מאוד ובדיוק", או "המוזיקה של מוצרט... היה ברור לי שהיא אינה באה מתחום האמנות, ואפילו זו הגדולה והמרגשת ביותר, אלא ממקום מסתורי הקודם לה, ושאני קשור אליה בדרך כל שהיא, ואיש מסביבי אינו שותף לקשר הזה".

     

    הפרוזה של הירשפלד רוויה סלסולים וערסולים, ומצטעצעת בכל מיני אופני דיבור ייחודיים-להתפאר. כך למשל, שורה של פתיליות ופרימוסים היא "נהדרה", ולא סתם "נהדרת". אבל לאט לאט, כמעט בניגוד לרצונך, אתה נופל בשביה של אותה אהבה-עצמית ונעשה לה שותף פעיל. אחד מרגעי המהפך האלה מתרחש ברשימה "מתכון לגפילטע פיש", שבה מספר הירשפלד כי בשנותיה האחרונות נעשתה אם אשתו זקנה מכדי להכין בעצמה את הגפילטע פיש המופלאים שלה, ומחשש שמא יאבד הידע הזה עם מותה, היא לימדה אותו את כל התורה כולה. אנקדוטה יומיומית זאת, שבה מתוארים שני אנשים לא צעירים שעומדים במטבח, הופכת למשל חושני ומלא חיים על אוכל, זהות, מסורת ומוות. הפשטות וההומור כאן כובשים אותך, עד שלבסוף אתה לומד לקבל את אהבתו העצמית של הירשפלד כאהבה עצמית של ילד קטן, ואין היא מעוררת בך עוד התנגדות.

     

    נגיעה חודרת בלא-אני

     

    עניין הילדיוּת חוזר בספר בהקשר נוסף. ברשימה המסכמת אותו מסביר הירשפלד כי התגלות היא היחשפות של משהו שהיה מכוסה מאיתנו בירוֹקת ההרגל - ומכך יכול הקורא להסיק שכדי לזכות בהתגלות עלינו לשמר לפחות משהו מן הילד שבתוכנו. אם המשפט האחרון נשמע לכם ניו-אייג'י במקצת, אין זה מקרה. מבלי להצהיר על כך, אולי אפילו מבלי לרצות בכך, כתב הירשפלד את אחד מספרי הניו-אייג' הרציניים שבנמצא. ההבדל בין ספרי הניו אייג' הוולגריים לבין הספר הזה, אם להיזקק למונחים מלשון תורת הספרות, הוא ההבדל שבין ההגדה לבין ההראיה (telling and showing). במקום שבו הספרים ההמוניים רוויים בהטפות ובמתכונים פשוטים לחיים מלאי משמעות ואושר, הספר הזה מתעד תודעה הקשובה לסביבתה האמנותית והטבעית, תודעה שניחנה בצימאון עצום ליופי וביכולת להשתהות ולהתענג עליו בסבלנות ובריכוז. המסר עובר מבלי שיש צורך להוסיף עליו את המשפט "ממני תראו וכך תעשו".

     

    מאז עמנואל קאנט, פחות או יותר, למדנו כי לא ניתן לקלוט את הדברים כשהם-לעצמם, ועלינו להסתפק ברשמים שהם מטביעים בתודעתנו – על הקטגוריות וצורות ההסתכלות שמכתיבות אותה, כמו סיבתיות, זמן ומרחב. ואולם הירשפלד מסביר כי האדם החווה התגלות מוותר על הקטגוריות שלו, וכי להשיג ידיעה פירושו להשיג נגיעה חודרת בלא-אני.

     

    לכאורה, התפרצויות מיסטיות כאלה שחודרות אל לב יישותם של הדברים אינן אמורות להיות חלק מהתפריט שמוגש לאדם המודרני. הישגו הגדול של הספר הזה נעוץ בכך שהוא מפתה אותך, ולו לכמה רגעים, להטיל ספק בקביעה הזאת.

     

    אריאל הירשפלד, "רישומים של התגלות", הוצאות עם עובד וחרגול, 215 עמודים
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הירשפלד. אהבה עצמית
    עטיפת הספר
    "רישומים של התגלות". הפשטות וההומור כובשים
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים