ברווז עיתונאי

טל שואל במה עדיף להסתבן, בסבון או בשמפו. ודי ברור לנו את מה הוא מתכוון לסבן, אז הנה תמונה שתעזור לו עם זה

הקורא טל שוויגר שלח אלינו שאלה שלדעתו מטרידה את כל הגברים כולם. "האם להסתבן בשמפו זה אותו דבר כמו להסתבן בסבון?", הוא שואל. "בבקשה תענו לי, כי כל דרך החיים שלי מושתתת על זה". כמה חבל: עד השורה האחרונה הזאת היינו בטוחים שהוא באמת מדבר על להסתבן.

בכל מקרה, כדי ליישב את המחלוקת פנינו לפרופסור רוני וולף - מנהל יחידת העור בבית החולים קפלן ואוטוריטה ידועה בתחום - ושאלנו אותו מה עדיף, לסבן או לשמפן. הפרופסור הסביר לנו שקודם כל אנחנו צריכים להבין את ההבדלים בין שמפו לסבון: שמפו עדין יותר מסבון, סבון נוזלי עדין יותר ממוצק.

העדינות של השמפו או הסבון נקבעת לפי החוזק והריכוז של חומר הניקוי הפעיל, הדטרגנט. יש כל מיני סוגים של דטרגנטים ודגנרטים, אבל בתכל'ס כולם עובדים אותו דבר. הדטרגנט, מסביר פרופסור וולף, הוא מולקולה שהראש שלה טעון מבחינה כימית ככה שייקשר יותר טוב למים. בשפה מקצועית קוראים לזה הידרופיל (אל תתבאס, גם אנחנו חשבנו שככה קוראים לפיל ים). הזנב של המולקולה, לעומת זאת, ארוך יותר ובנוי מחומצת שומן. חומצת השומן היא ליפופיל, וזה אומר שהיא נקשרת מצוין לשומנים. אצלנו הטינופת מצטברת בשכבת השומן של העור; כשאנחנו מסתבנים, המולקולות של הדטרגנט מסתדרות במעגלים, כשהזנבות פונים פנימה והראשים עוטפים אותם מסביב. הזנבות הליפופילים מתחברים לשומן עם הלכלוך שבתוכו, והראשים ההידרופילים מתחברים למים ששוטפים מאיתנו את הג'יפה.

ועכשיו לשאלת המיליונים: כן, שמפו עובד בדיוק אותו דבר, רק שריכוז הדטרגנט בו יותר נמוך כי הוא מיועד לפגוע כמה שפחות בשערה. שיער, הידעת, הוא יותר רכרוכי מעור, בגלל קצב ההתחדשות השונה: בעוד ששכבת העור העליונה בגוף (אפידרמיס) מתחדשת כל הזמן, בשיער העסק לא עובד בכזאת יעילות. כדי לא לפגוע בשיער, אתה צריך להשתמש בדטרגנט עדין ובכל מיני תוספים, שיחזירו לשיער שלך רכות וברק וישאירו אותך רעננה כל היום.

ומכל זה אנחנו מגיעים למסקנה הנחרצת שאין שום בעיה להסתבן עם שמפו. האמת, זה אפילו יותר בריא לעור שלך. החיסרון הוא, שבגלל ריכוז הדטרגנט הנמוך, השמפו ינקה קצת פחות טוב. אבל כל עוד אתה מטונף ברמה סבירה, כלומר לא רפתן או מוסכניק, ומתקלח פעם ביום - אתה יכול להשתמש בקצת יותר חומר ולשפשף כמו שצריך. לחפוף עם סבון, מצד שני, זה קצת פחות מומלץ. בקיצור, בפעם הבאה שאתם יוצאים ליומיים בצימר, תגיד לה שלא תזיין בשכל ושתיקח רק את השמפו. או שהיא סוחבת את התיק.

אהוד וגד שואלים למה לעזאזל פיהוקים זה מדבק. אנחנו שואלים אותו דבר על מנדבושקס

הקוראים אהוד רונן וגד שלומאי רוצים לדעת למה פיהוקים מדבקים. ובכן, מאמר שקיבלנו מהמכון לחקר השינה בטכניון הסביר לנו שמדובר בהתנהגות חברתית שמקועקעת באזורים הכי פרימיטיביים של המוח שלנו, קצת אחרי חיבה לשדיים. יותר מזה, התכנות העצבי שמאפשר לנו לגלות פיהוקים בסביבה הוא עתיק ומושרש בכל הגזעים והתרבויות של המין האנושי.

עכשיו היה אמור להיות כאן קטע שמסביר מה זה פיהוק, שממנו היינו אמורים להמשיך לסיבת היותם של פיהוקים מדבקים. אבל הקטע הזה לא כאן, כי אף אחד לא באמת יודע למה אנחנו מפהקים. נכון, הגענו לירח והנחתנו חללית על מאדים, אבל לעיוות הזה עם הפה הפעור לפני השינה עוד לא מצאו סיבה. כולם מסכימים שזה סוג של התמתחות, אבל כל השאר זה תיאוריות והשערות, מה שעודד חבורות שלמות של מדענים לערוך ניסויים ממש מוזרים.

המדענים גילו, שפיהוק יכול להיגרם משורה של גורמים פיזיולוגיים, שזה מובן, אבל גם מהשפעות פסיכולוגיות וחברתיות. למשל, מספיק שתקרא על פיהוק כדי לפהק. אז שים יד, יא מגעיל. אבל הגורם הכי מדרבן הוא צפייה בפיהוק, אפילו בווידאו. לא משנה אם הפה מוסתר או הפוך: במוח שלנו יש מנגנון שמזהה מאפיינים ויזואליים של פיהוק.

פיהוק שכולם רואים מייצר תגובת שרשרת של פיהוקים, שמסנכרנת את המצב ההתנהגותי והפסיכולוגי של הקבוצה. למה זה טוב? כי פיהוק מסונכרן מתאם את זמן השינה של הקבוצה ותורם להומוגניות של שעות הפעילות, מה שמגביר את הפרודוקטיביות הכללית. איך? למה? כנראה שנבנה מושבה על אורנוס לפני שנוכל לענות על השאלות האלה, וכנראה שגם שם עדיין יפהקו.