שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ברית מיל'

    אם "מלח הארץ" היה מבצע צבאי הוא היה מסתיים באסון. אבל הוא רק סרט. ועדיין אסון. וגם: "מסיבת שכונה של דייב שאפל" הוא סרט לא פחות ממושלם

    בשתי מילים: אוי ואבוי. ועכשיו עוד 600 מילה.

     

    בואו נגיד שאורי ברבש הוא בכיר הקולנוענים בארץ. או לפחות מהבכירים. אחרי הכל יש לו קריירה ארוכה ועקבית, מועמדות לאוסקר והשבוע עולים בבכורה גם סרט חדש שלו בקולנוע וגם סדרה חדשה בפריים טיים. מדובר בתעשייה של איש אחד. אז קחו את בכיר הבמאים בארץ, את בכיר המפיקים (יורם גלובוס), את בכיר הצלמים (דוד גורפינקל) ואת בכירי הכוכבים (אקי אבני וליאור אשכנזי), שימו את כולם יחד בסרט אחד ומה תקבלו? כלום. "מלח הארץ" מדמיין שהוא סרט פשע אפל ומסוגנן תוצרת הארץ, אבל הוא נראה כה זול וצולע שהייתם מצפים שהוא יהיה בי-מובי אמריקאי עילג, ולא יצירה מז'ורית של קולנוענים ישראליים שאמורים להיות מהוללים ובעלי ניסיון.

     

    תקציר הסרט מבריק בעיניי: ארבעה חברים מנצלים את שירות המילואים שלהם כדי שיספק להם נשק ואליבי ובחסותם לצאת לשדוד קזינו. התקציר הזה מבטיח כי הוא לוקח נוסחה ז'אנרית אמריקאית (סרט השוד או דרמת הפשע) וממקם אותה בעלילה שהיא ישראלית למהדרין (חוויית המילואים). אלא שתסריט חובבני מאת בני ברבש ובימוי פומפוזי מיופייף אך נטול כיסוי או משמעות, ממוטטים את הסרט. בפועל, במקום דרמת פשע ישירה ועניינית יש כאן ערבוביה שלמה ודי מגוחכת של כמה נוסחאות שונות. התוצאה היא סרט חסר צורה ומשמעת שאינו יודע אם הוא מתמקד בשוד עצמו או בחקירתו, או בהשלכות של השוד על מבצעיו. השוד עצמו, שמבוים כמו סצינה מ"נינג'ה אמריקאי 7", מגיע בערך 40 דקות מתחילת הסרט, אחרי אקספוזיציה איומה וטרחנית. 40 דקות של סרט. זה מוקדם מדי בשביל סרט שודים, שבו השוד מהווה את המערכה השלישית והאחרונה, ומאוחר מדי לסרט חקירה שבו השוד הוא המאורע המחולל בתחילת המערכה הראשונה. כך קורה ש"מלח הארץ" הוא סרט שהמערכה הראשונה שלו נמשכת כמעט 50 דקות. בקולנוע, כמו בשוד (או כמו בפשיטה של כוח קומנדו) טיימינג הוא הכל. והרעיון המבריק, שהיה יכול להיות כה אירוני, שבו המילואים הופכים מאקט של הפרט למען מולדתו לתרגיל בכיסוי תחת למען רווח אישי, הופך דרמה טרחנית ומבולבלת על ארבעה חברים לא חכמים במיוחד שעושים טעויות שאף תסריטאי זוטר לא היה מרשה להם לעשות.

     

    בתחילת הסרט אנו למדים שאקי אבני, כתב פלילים בטלוויזיה, הוא בעל חוב הימורים לגנגסטר אלים. אחרי שזוגתו, דוברת המשטרה, חוטפת מכות מבריוני הגנגסטר ומפילה את עוברה, מבינים חבריו למילואים של אבני שהם חייבים להתגייס לעזרתו. אחד מהם שולף מזוודה ובה סכום הכסף - 180 אלף דולר! - שאבני חייב לגנגסטר. כי זה מה שחברים מהמילואים עושים. ואז הוגה אבני רעיון: להשתמש בשירות המילואים המתקרב כדי לשדוד את הקזינו. אבל רגע, מר אבני, למה? הרי הרגע קיבלת את הכסף מחבר שלך? זהו, בעייתך נגמרה. אתה משלם את חוב והולך הלאה. מכאן הסרט, כמו רימון רסס, מתפוצץ לכל עבר. יוצאים למילואים, מבצעים את השוד, מתלבטים מה לעשות עם החבר הפצוע, ואז מנסים לחזור לשגרה. בחצי השני של הסרט, בעוד פיתול עלילתי מופרך, מוצמד הכתב (אבני) לבלש המשטרה (אשכנזי) הממונה על חקירת השוד. אותו בלש הוא גם האקס של זוגתו של הכתב, וגם עוד לא יודע שהאיש אותו הוא מחפש יושב כל הזמן לידו. בא לבכות מייאוש רק מלכתוב את התקציר הבלתי נסבל הזה. על המסך זה פי כמה מסורבל ומביך.

     

    את כל הבלגן הזה, שאמור להתקיים בישראל מציאותית מאוד - שבה אחוות גברים במילואים אמורה להיות ערך מובן מאליו - ממקמים ברבש וגורפינקל בסטים מצועצעים שכאילו נתלשו ממותחן משטרה פוסט מודרני של לוק בסון. אין לי התנגדות עקרונית לכך שסרט יתפקד בעולם שהוא רק קולנועי ולא מציאותי, אני לרוב אף מעדיף את זה כך. אבל כל סיבת הקיום לקולנוע של ברבש - שעומד בסתירה מוחלטת לקולנוע של יורם גלובוס - היא המציאות המאוד מוחשית ומאוד ברורה של ישראל ספציפית, ודי מיושנת, שהוא חוזר אליה שוב ושוב בסרטיו. עם תסריט אחר ובימוי שונה לחלוטין "מלח הארץ" היה יכול להיות ה"אחד משלנו" של שנות האלפיים, דיון מוסרי באתוס הצבאי ובהשחתתו. אבל הוא לא. הוא סתם בי-מובי חובבני, נטול הבנה בז'אנר שהוא עוסק בו, מאת דור קולנועי שכנראה עבר זמנו.

     

    הפנתר השחור

     

    ארבע הערות לא קשורות עם צאת "מסיבת שכונה של דייב שאפל", אחד מסרטי ההופעה הטובים שראיתי מימיי.

     

    א. לפני הכל התנצלות. לא על דברים שכתבתי, אלא על דברים שאמרתי בלב. את "מסיבת שכונה" ראיתי בפעם הראשונה בפסטיבל ברלין. כשנודע לי שקולנוע לב הוא בעל זכויות ההפצה של הסרט נפלה רוחי. אין סיכוי שהסרט הנפלא הזה יגיע להקרנות מסחריות בארץ, אמרתי לעצמי. היפ הופ וראפ בקולנוע לב? לא יכול להיות. וככה, מתוך שכנוע עצמי שלא יכול להיות שהסרט יגיע ארצה התמלאתי עצב, תסכול וכעס. כשכבר נודע לי שהסרט יגיע להקרנות, עדיין הייתי בטוח שהוא יידפק. היה לי ברור, רק מתוך חוסר אמונה, שהוא יוצג מעותק די.וי.די באולם לב 6 בדיזנגוף. לא רק שזה אולם מבאס, זה גם מצער במיוחד כי אחד הדברים המלהיבים ב"מסיבת שכונה" הוא העובדה שהוא צולם בפילם 16 מ"מ ולא בווידיאו, כפי שנוהגים לצלם כיום את רוב הדוקומנטרים. עכשיו אני מרגיש נבוך על קטנות האמונה שלי: "שכונה" גם יוצא להפצה מסחרית וגם בעותק פילם, כמו שצריך. בלי קיצורי דרך. וכך, על מסך קולנוע גדול, תוכלו לחוות אקסטזה מופלאה של קולנוע ומוזיקה.

     

    ב. "מסיבת שכונה של דייב שאפל" מתעד הופעת ראפ שארגן הקומיקאי דייב שאפל בברוקלין ב-2004, שוזר פנימה את הימים שלפני ההופעה ולוכד רגעים מופלאים של הומור ורגש. הנה דרך אחת לחוות את הסרט: כיף טהור. המוזיקה מסחררת והאנרגיה שלוכד הבמאי המוערך מישל גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול") עשויות להכניס אתכם למצב של היפר-ונטילציה. הסרט הזה סוחף. הבניה הדרמטית שלו מושלמת. השילוב בין הומור הסטנד-אפ המאולתר של שאפל (שתוכנית המערכונים שלו, "המופע של דייב שאפל", הפכה לפופולרית ביותר מבין תוכניות ערוץ קומדי סנטרל), ובין רגעים של כאב ומצוקה, אותה מצוקה שהראפ מנסה לבטא ואף לנסות לשחרר ממנה. וכשאריקה באדו ולורין היל עולות לשיר, כל אחת בתורה, זהו גם סרט מרגש עד צמרמורת.

     

    ג. זהו גם אחד הסרטים הפוליטיים הבוטים והחשובים של השנים האחרונות. זהו אולי הוודסטוק השחור. לוק הרטרו של מצלמות ה-16 מ"מ של גונדרי, כמו גם הסאונד הפאנקי האקוסטי של הרוטס, ההרכב שמלווה את רוב הראפרים, מגבירים את התחושה שזהו סרט שכאילו נתלש מימי השיא של המאבק למען זכויות אזרח בתחילת שנות ה-70. מהבחינה הזאת צופי הסרט בארץ מרוויחים יותר מעמיתיהם האמריקאים: כשהשירים מתורגמים לעברית, והטקסטים הלוחמניים של יוצרים והרכבים כמו דד פרז או מוס דף נפרשים על המסך, הסרט מצליח לתפקד לא רק כמופע בידור מלהיב אלא גם כתיעוד של עצרת פוליטית לוחמנית שהוסוותה למסיבה תמימה למראה. זה סרט שקורא להילחם בדיכוי, בגזענות, בביזוי זכויות האזרח. זה סרט שמנציח את העוצמה המשחררת של המוזיקה, שמבטאת רעיונות לוחמניים בדרכי שלום ונועם, דרכים של פיוס ואחווה. זה סרט שמלכד את קהלו תחת מטרייה מוזיקלית, אך משחרר ממנו את לוחם החופש החבוי בתוכו, שילך להילחם על שוויון, על צדק, על שלום. זה סרט שמעורר תקווה שמהפכה אמיתית עדיין אפשרית, והיא תבוא מהרחובות, מהמשוררים, מהאמנים, מהאנשים שמכתתים את רעיונותיהם לחרוזים.

     

    ד. זמן לא רב אחרי שהתקיימה ההופעה הזאת דייב שאפל התחרפן. הוא עצר את צילומי העונה השלישית של הסדרה שלו, ביטל את החוזה שלו עם קומדי סנטרל שהבטיח לו 50 מיליון דולר לחמש שנים ונסע לדרום אפריקה לחופשה שממנה סירב לחזור. "אנטרטיינמנט וויקלי" פרסם ששאפל סבל מהתמוטטות עצבים והתאשפז במוסד פסיכיאטרי בדרום אפריקה, הקומיקאי הכחיש ורק טען שהוא היה זקוק למנוחה, להתנקות ולחיפוש עצמי. כשחזר לאמריקה, לפני שנה, הוא סירב לחזור לתוכניתו. זו אולי פסיכולוגיה בגרוש, אבל יש משהו בעוצמה ובקתרזיס של "מסיבת שכונה" שיכולים להסביר את המשבר שעבר שאפל. הוא השתמש בכוחו כקומיקאי, כסלבריטאי, להרים את הופעת חלומותיו, עם המוזיקאים הנערצים עליו, והם פקחו את עיניו. לסרט הזה יש עוצמה שמסוגלת לשנות חיים. גם בצפייה שנייה בו, בשבוע שעבר, הרגשתי את הקתרזיס הזה. זה לא סתם מופע, זה חשבון נפש של דור.

     

    עוד ב"סינמסקופ" בגיליון "פנאי פלוס": על "מישהו לרוץ איתו", סרט מהנה לבני נוער ומעלה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    וודסטוק בשחור. "מסיבת שכונה של דייב שאפל"
    לאתר ההטבות
    מומלצים