זה כל הקסם
הסלבריטאית עברה שבוע ממוטט עצבים. "הקרייריסט" איים לעזוב, "הפרטנר" טחן את לה את הראש ו"המלבישה" הביאה לה סמרטוט לצילומים. הכל השתנה כשנאמרה המילה "אקשן". טור עם תובנה
יותר מדי דברים עצבנו אותי השבוע. זה התחיל בבוקר יום ראשון כשהפקידה מהבנק התקשרה לבשר שלא חתמתי על מסגרת אשראי בהתאם לתקנות החדשות והיא נאלצת להחזיר לי את הצ'ק של שכר הדירה והמשיך במריבת אימים עם "הקרייריסט" שאיים לעזוב אותי לאלתר בגלל שניג'סתי לו יותר מדי פעמים שהשמנתי.
בדרך היה גם את "הרכלן" שפרסם בעיתון מידע שסיפרתי לו הכי בסוד על הסדרה החדשה שאני משתתפת בה. ואם כל זה לא מספיק בשביל מיני התמוטטות עצבים, אז "הצבועה" חטפה לי תפקיד בסדרה חדשה לפריים טיים של ערוץ 2, "חסרת הביטחון" שאני מתעבת קיבלה תפקיד משני בפיצ'ר אירופי שמצטלם בארץ והצ'ק ש"העושקת" העבירה לי חזר מהבנק.
בקיצור, מצאתי את עצמי עוברת התקפי בולימיה מגובים ברצון עז לרדת למחתרת, כאילו הייתי מאיה בוסקילה אחרי הסכסוך עם רוברטו.
נקודת האור היחידה בשבוע המיותר שעבר עליי היתה יום הצילומים הראשון בסדרה החדשה, למרות שגם הדרך אליו היתה בסימן סיוט. יממה לפני תחילת הצילומים ואחרי שלושה שבועות שבהם אני לומדת את הטקסטים באדיקות של תלמיד ישיבה (ללא ספק, החלק הפחות סקסי של העבודה), התקשר "המפיק" להודיע ש"היוצרת" החליטה לשכתב את הסדרה. המשמעות: שלושה פרקים משוכתבים צריכים להיכנס להארד דיסק הפרטי שלי תוך 12 שעות, אז לא ישנתי כל הלילה. בשביל התמוטטות העצבים הסופית נאלצתי להמתין ב-05:30 בבוקר לרכב האיסוף שאיחר בחצי שעה ולהתמודד עם "המלבישה" שהביאה לי בגד במידה קטנה מדי (צדקתי כשאמרתי ל"קרייריסט" ששמנתי!) ובגד אחר שנקטף משוק הכרמל וכל קשר בינו לבין הדמות שלי מקרי ביותר: "דיברתי עם הבמאי וקבענו שזה מה שתלבשי", היא הודיעה לי נחרצות. בשלב הזה איבדתי את מעט הסבלנות שנותרה לי ומצאתי את עצמי ב-07:00 בבוקר נובחת על "המלבישה" שאת המילה "קבענו" תשמור לניראל, אותה היא מלבישה בתצוגות אופנה בקניון ושלשחקנית לא קובעים איך הדמות שלה תיראה".
בעודי נרגעת ממטח היריות הווקאלי של עצמי, נכנס לחדר "הפרטנר" שסיים רק לפני שבוע סדנת משחק של שלושה חודשים בלונדון (הטרנד החדש בשלולית התהילה! "חסרת הביטחון" נסעה לשם לפני שבועיים ו"החתיך הנמוך" עושה את זה בחודש הבא), והיה עסוק בלשאול אותי שאלות מיותרות על מערכת היחסים הקוגניטיבית- אנרכיסטית-מלודרמטית שנרקמה בין הדמות שלו ושלי, על המניעים שלנו והמטרות הנסתרות של הדמויות. שיגרתי לעברו מבט מזלזל ושיתקתי אותו. כדי לסגור את אווירת הנאחס, התפאורה של הדירה שלי התמוטטה על המאפרת, מה שגרם לעיכוב של שעתיים בתחילת הצילומים. קטסטרופה.
הסיוט חלף ברגע שנשמעה באוויר מילת הקסם "אקשן" ונכנסתי לדמות החדשה שלי (סוג של דיווה שחיה בסרט. מי אמר ביוגרפיה ולא קיבל?). הקסם הנדיר של המשחק, של איבוד העצמי, השתלט עליי. פתאום מצאתי עצמי נשאבת לעולם דמיוני ונכנסתי לטראנס של מילים כתובות מעורבבות עם מילים מאולתרות ששלפתי בשנינות רבה. נשאבתי לעולמה הפיקטיבי של הדמות שקרמה בשניות עור וגידים. "הפרטנר" הפך להיות "המאהב" שלי וקיומי האמיתי נמחק. רגעי קסם כאלה שבהם ההווה נמחק, המציאות מיטשטשת וקו המחשבה נקטע לחלוטין הם נדירים כל כך בעולם המשחק הטכני שבו לרוב אנחנו, השחקנים, מזייפים דמויות ובוא נודה על האמת, מדקלמים טקסטים צבועים בטונים משתנים. לראשונה זה הרבה זמן הצלחתי לבטל את "העין השלישית" שלי, אותה עין דמיונית ומפקחת שיש לכל שחקן, שמרחפת בזמן העבודה ובודקת במוניטור איך השיער והאיפור נראים, איך מגיבים הסובבים באולפן ובעיקר מבקרת את רמת המשחק. שכחתי מהכל. לראשונה זה הרבה זמן "העין" שלי נחה והייתי בטראנס אמיתי. הדמות השתלטה עליי באופן טוטאלי, האדרנלין זרם בגופי וברגע אחד שכחתי מהשבוע הנוראי שעברתי. גם כשהבמאי אמר "קאט" התחושה נותרה. הייתי בהיי.
הרבה פעמים לאורך השנים האחרונות, ובעיקר מאז קיבלתי במה רשמית לקיטורים (להלן: הטור הנ"ל), אני שואלת את עצמי כמו גם חלק מהמגיבים למה אני במקצוע הארור הזה. יש בו יותר מדי דברים שמקשים על החיים שלי: התחרות גדולה מדי, העבודה לא יציבה, הניצול עצום, האתגרים האמיתיים מעטים, הקומבינה חוגגת ולא מעט מהפרטנרים שהיו לי הם שטחיים ומתעסקים בעיקר במה שכתבו עליהם במדורי הרכילות של השבוע האחרון.
רגעי קסם נדירים, שבהם אני מצליחה לחוות את "זה", את הנעלם הזה שנקרא "משחק", ומצליחה להיכנס בצורה מוחלטת לנעליים דמיוניות של דמות אחרת, מזכירים לי למה אני נלחמת בכל בוקר ב"עושקת" שתשלח אותי לעוד אודישנים ולמה אני עדיין קמה בבוקר עם חיוך גם בתקופות שבהן אני מובטלת ורואה איך הקריירה שלי מתפוררת לי בין האצבעות. בשביל רגעי חסד ואושר עילאי נדירים שכאלו הכל שווה - הרכילות, המבקרים, הטוקבקים ושאר הלא מפרגנים.
ברגעים כאלה, אני יודעת, שאני פה בשביל להישאר.
נ.ב
אני חייבת להניח את הטור הזה ליד המיטה כדי לזכור כל לילה למה אני במקצוע הזה. אולי בעצם אני אוציא ספר רוחני לשחקנים.
נ.ב.נ
ובשבוע הבא, ספיישל יום הולדת שנה (פלוס קצת) למדור! יש למה לחכות.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר .
לטור הקודם של הסלבריטאית
