פנחס: כשאויב מזהה איבה
חרף הפיתוי גדול למכור את זכויות המקדש, החכמים שמרו עליו מכרישי ההון כשהגבילו בחקיקה את החופש של נדבנים למיניהם. אבל הבית התמוטט כשאחים צרו אלה על אלה
כמה מוזר! הפסוק הזה, שנמצא בפרשת השבוע שלנו, עוסק בהוראות מדויקות להקרבת קורבן ה"תמיד". מתוך רשימת כל הקרבנות, זהו הקורבן הכי סטנדרטי, שלא לומר משעמם: בכל יום מימות השנה צריכים כהני המקדש להביא למזבח כבש בבוקר וכבש לפנות ערב. זהו הדבר השגרתי ביותר, כמעט חסר צבע. אלא שקורבן התמיד מיוחד בכמה עניינים משאר הקרבנות.
הדבר המאפיין אותו בעיקר הוא דרך הקנייה שלו: כידוע, בעלי החיים שהיו מוקרבים בבית המקדש עלו הון עתק. הדרך הנוחה ביותר לממן את ההוצאות הקבועות של המפעל הענק הזה הייתה לגייס תרומות של נדבנים, והרי אלו לא חסרו כלל. כל בעל
היה פיתוי גדול למכור את כל זכויות המקדש לכרישי הון, שישלטו בו. אולם החכמים נטרלו את ההשתלטות הזו על-ידי חקיקה המגבילה את גבולות החופש של הנדבנים. קורבן התמיד הפך לסמל ומופת למשהו שכולם שותפים בו, לאיש אין חלק בו יותר מאשר לחברו ובהקרבתו היומיומית, בחול כמו בימי חג, הוא מסמל את העוצמה שבשגרה ברוכה. זו כנראה הסיבה לכך שהחכם שמעון בן פזי קבע שהפסוק שמשמש כ"כלל גדול בתורה" הוא זה שמתאר את קורבן התמיד.
האחים מתקוטטים, הבית נשבר
השבוע מציינים בלוח השנה את יום התענית י"ז בתמוז, הפותח את ימי בין המצרים שמסתיימים בתשעה באב. בדרך כלל מזכירים את התענית הזו סביב אזכור חורבן בית המקדש. אולם המשנה במסכת תענית (פרק ד משנה ו) מזכירה חמישה דברים קשים שאירעו לאבותינו ביום זה: הראשון הוא שבירת הלוחות על-ידי משה בראותו את חטא העגל; השני הוא ביטול קורבן התמיד.
לא נוכל להיכנס כאן לכל הרקע ההיסטורי של הפרשה. מדובר על סוף תקופת החשמונאים ובעצם, סופה של מדינה יהודית בימי בית שני, כמעט 200 שנה לפני חורבן בית המקדש. שני אחים חשמונאים אוכלים אחד את השני, צרים זה על זה ומרסקים את שארית התקווה של עצמאות יהודית בארץ ישראל. גם בלי לרדת לעומק הריאליה של הסיפור הנורא הזה, אנו מבינים את גודל החרפה של מלחמת האחים הזאת. באותם ימים היה פומפיוס בעיצומו של מסע כיבוש בארצות המזרח התיכון. הוא סיים את כיבוש סוריה ונכנס ליהודה ככובש ללא קרב, בזכות סכסוכים מבית. כך תמו ימי המדינה החשמונאית. מאז שנת 63 לפנה"ס עברו כמה עשרות שנות שליטה של שליטים שונים, אך המדינה הריבונית לא עמדה עוד. הסמל לאובדן העצמאות היה ביטול התמיד. אותו קרבן יומיומי, המשותף לכולנו ומאחד אותנו, בטל. במקומו חזיר נועץ טלפיו בחומת ירושלים.
כל הבניין נשבר כשאחים צרים אלו על אלו. אין משמעות לשאלה מי בפנים ומי בחוץ; כאן וכאן נמצאים אחים. כשהאויב מזהה את האיבה הזו, הוא נועץ טלפיים ומתנפל. י"ז בתמוז, יום של שבירת לוחות וביטול התמיד, הופך להיות יום זיכרון ותזכורת לפוטנציאל שיש לנו לעצמאות ועל הגורמים שמרסקים את הסיכוי הזה.
ובינתיים, נכנסנו לאווירת מלחמה. גבול הצפון בוער, בדרום רועדת האדמה. האויבים שסביבנו דואגים לצרור אותנו ולגבש אותנו לאומה מלוכדת, המבקשת לשרוד בארצה ומולדתה. בשעות כאלו, כשקוברים את החיילים ומחפשים את החטופים, אילו הייתי צריך לבחור את הפסוק המכונן, הייתי בוחר דווקא את תפילת השלום ומקדיש אותה לילדים שלנו, העומדים על המשמר: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".
לפנייה לכתב/ת 
