היי דרומה? גיי דרומה!

בדרך חזרה מעיר הקיט, תהיתי לעצמי שאם הר החרמון הוא "העיניים של המדינה", לא מן הנמנע שאילת היא-היא הזוכה בתואר "הרקטום של המדינה". מסע לאילת הוא לא רק מסע לעיר רחוקה, אלא גם לתקופה רחוקה, משום שנדמה שהעיר הזו נעצרה אי-שם באייטיז, ולראייה עשרות המתקנים למכירת ברד מתוק להחליא, כלבי הפלסטיק המהנהנים בראשם לעוברים ושבים, מתקני ה"פרוזן יוגורט" שנעלמו ביחד עם להקת "מנגו", והסניף המקומי של "מק-דייויד", שכבר שנים עומד על תילו וממשיך למכור את קציצות הבשר עם הטעם הייחודי.

הזדמן לי לבקר באילת שבועיים רצופים, בכל פעם סופשבוע אחד ארוך, בפעם הראשונה באירועי הגאווה ובפעם השנייה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי. שניהם אירועים תרבותיים מכוננים וחשובים, ושניהם מהווים הזדמנות של ממש לבחון את האופן שבו העיר הזו מתמלאת הומואים ומתרוקנת באחת לטובת סטרייטים מרובי-ילדים, מוכי-שמש ונעולי כפכפי "גלי" בטיילת.

הנוחת בשדה התעופה בשבוע שבו חלו אירועי הגאווה חושב שמת והגיע לגן-עדן (או גיהנום, תלוי את מי שואלים). השדה עמוס כולו בגברברים חסונים, נושאי מזוודות גדולות המכילות את מיטב תוצרת האופנה הבינלאומית. אני הגעתי עם תיק צד מסמורטט בצבע ורוד שקיבלתי כשעליתי לכיתה ו'. שניים-שניים יורדים המצודדים מהמטוס, אוחזים ידיים ומנופנפים לקהל ההטרוסקסואלי ההמום, שלא מבין מאיפה זה בא לו. המלונות מתמלאים בצבעוניות וחדווה שכמוה לא נראו בעיר, הבריכה עמוסה לעייפה בחתיכים עליהם הבנות האומללות יכולות רק לפנטז בדרך לדייט עם הערס התורן והמתולתל (בגב) שהתחיל איתן בחוף הים.

אילת בסתם יום של חול. הורים מרוטי עצבים, ילדים משועממים

בשבוע לאחר מכן, אילת נראית עייפה מתמיד. הורים מרוטי עצבים, ילדים משועממים, מנוזלים, צווחנים או גם וגם, משוטטים הלוך ושוב בטיילת ומחכים שהזמן יעבור עד לארוחת הערב. בריכת המלון, שנראתה כל כך מושכת שבוע קודם לכן, הופכת לבליל בלתי-ידידותי בעליל של שארית הפליטה שמשתרכת בתור ארוך-ארוך מחדר האוכל העמוס. רושפים וזועפים, דבר לא יעצור אותם בדרך אל הלקרדה, כך למדתי מאשה גדולה ורטובה במיוחד (לפני הביקור בבריכה!), שעקפה אותי בתור כשהיא נושאת צלחת ענקית שתכולתה יכולה היתה לכלכל עיר קטנה בדרום אמריקה.

החרמנות מציפה את העורקים בקצב בלתי-פוסק

סצינת הדייטינג באילת, למקרה שתהיתם, שזופה ונוצצת, בהנחה שאתם בני המזל שלא גרים שם. הגברברים המקומיים, בדרך כלל פליטי מרכז הארץ וחיילים משוחררים היורדים היי-דרומה לעבודה מועדפת, ממתינים בכיליון עיניים לתיירים התל-אביבים החסונים. לא קשה להתהלך בטיילת, לזהות גברבר מחויך באמצעות הגיידאר המסתורי המותקן כמעט בכולנו, ולהמשיך את סוף השבוע בהיכרות עמוקה יותר.

תושבי העיר מביטים המומים (צילום: מאיר אוחיון)

באילת החרמנות מציפה את העורקים בקצב בלתי-פוסק, כמו זרמי הביוב לנחל הקישון. הטסטוסטרון זורם כמים, וכל גברברי העיר מתנקזים למסיבה אחת, שתיים לכל היותר, ביום שישי בערב. מבחינת המקומיים מדובר בסיוט מתמשך, משום שאי אפשר להימלט אפילו לרגע מהאקס ההוא המניאק ומהחתיך שסירב לך בנבזות. לזרים המזדמנים למקום צפויה חוויית היכרויות מסעירה. אני בטוח שהמצב דומה גם אצל הסטרייטים, למרות שאצלם, מתוקף הנסיבות הדמוגרפיות, זה קצת פחות דרמטי.

"זה גורם לך לרצות ולשמור על מה שיש לך, כי המבחר לא משהו"

יש משהו בחופש המרגיע, בהפסקה הזו של קצב החיים המטורף שאנחנו חיים בו, שנותן פרספקטיבה אחרת על החיים. "באילת הרבה יותר קל להיות הומו בזוגיות", מסביר לי חבר אילתי. "אין לנו את הפיתויים הגדולים והמבחר העצום של הגברים שיש לך בתל-אביב. זה גורם לך לרצות ולשמור על מה שיש לך, כי אתה יודע שאם תהפוך לרווק, המבחר לא יהיה משהו".

בהתחלה חשבתי שזה נורא עצוב, שחייבים להישאר בזוגיות, בין היתר, בגלל איזשהו לחץ חיצוני ופחד מפני הלבד. ואחר כך פתאום נזכרתי שהפחד הזה הוא הדבק שמחזיק הרבה מאוד מערכות יחסים שאני מכיר, כמה מהן מופלאות ומעוררות קנאה.

ככה שאולי יש משהו טוב, בריחוק הזה מתל-אביב הנוצצת והכה-מפתה. לי היה אומץ להתרחק רק עד רמת-גיי, ככה בקטנה, לא כבריחה מהסצינה או מהפיתויים שהיא מספקת, אלא בגלל השקט שאנחנו חייבים לקחת לעצמנו לפעמים, מהחיים, מהדייטים ומהכל. כי למרות שנורא כיף לפגוש בחור חמוד בחנות הירקות מתחת לבית, אני מוכן לוותר על האפשרות הזו בתמורה לכך שלא יהיה שמץ של סיכוי שאתקל באקס המיתולוגי שלי מתנשק עם גברבר אחר בגינת שינקין.