תסריטאי לרוץ איתו

ספרו של דוד גרוסמן "מישהו לרוץ איתו" הוא ספר שמזמין עיבוד קולנועי. העולם הצבעוני של הילדים המוזיקאים חסרי הבית מצית בוודאי את דמיונם של לא מעט בני נוער, שישמחו לראות אותו קורם עור וגידים על המסך, שלא לדבר על השירים שמלווים את הספר ועל התשוקה להאזין לקולה של הגיבורה תמר. התסריטאי נח סטולמן והבמאי עודד דוידוף נשכרו על ידי חברת JCS לעבד את הספר לטלוויזיה לפני כ-4 שנים. ההפקה התגלגלה למיני סדרה בהוט, ובסופו של דבר נכנס הבמאי אנדרו בראונסברג, שעבד בין השאר עם רומן פולנסקי, ועשה מזה סרט קולנוע.

התסריטאי נח סטולמן חי כבר 11 שנים בניו יורק, אבל עובד בעיקר בפרויקטים בארץ. הוא היה שותף בכתיבת התסריט לסרטו של דני סירקין "למראית עין" ועובד כעת גם על עיבוד אמריקאי מתוקשר לספר "אדם בן כלב" מאת יורם קניוק ובכיבובו של ג'ף גולדבלום.

"אני גדלתי בירושלים והתחברתי לספר בעיקר כי הוא ספר מאוד ירושלמי", אומר סטולמן, "התחברתי מאוד גם לסיפור על ההתבגרות, על המעבר משלב מאוד תמים ומאוד קסום בנעורים לבגרות מואצת ולימוד הצדדים האפלים ולקיחת אחריות על עצמך ועל אחרים. הרבה מהדברים האלה דיברו אלי באופן אישי. זה ספר שלתסריטאי מאוד כיף לקבל אותו לעיבוד כי הוא מאוד עשיר ברבדים. יש בו גם אלמנטים אמיתיים מהמציאות הירושלמית וגם אלמנטים של אגדה ורבדים פילוסופיים. יש בו פשוט עושר של שכבות שאני כתסריטאי הייתי מאושר לעבוד איתן".

אתה מתייחס אליו כספר לילדים או למבוגרים?

"הייתי אומר שזה ספר לבני נוער. הגדולה של גרוסמן בספר הזה היא שיש בו הרבה מקומות שאפשר להתעמק בהם. גם מבחינה ספרותית - מבחינת ההתייחסות למיתוסים ולאבטיפוסים של דמויות וסיטואציות. זה ספר שפונה לאנשים צעירים ואנחנו רצינו לקחת אותו למקום קצת יותר אפל, קצת יותר קיצוני ולעשות את זה קצת יותר למבוגרים".

איך היה לעבוד עם דוד גרוסמן? הוא היה שותף בכתיבת התסריט?

"לא. ממש לא. הוא קרא את הטיוטה הראשונה ומאוד אהב. אני חושב שהוא ראה שעודד ואני כל כך הזדהינו עם החומרים והדמויות, הוא ראה את החיבור האישי שנתן לנו את היכולת להיכנס לעולם הזה וליצור שם דברים משלנו. הוא נתן לנו חופש מוחלט בקטע הזה והוא מאוד אהב את ההמצאות שלנו, את הקיצורים שעשינו ואת הוואריאציות והחידושים שהבאנו. יותר מזה, הוא מאוד פירגן, ונתן הערות מאוד חיוביות".

מעבר לתסריט יש לסרט לא מעט יתרונות. "אני חושב שהליהוק הוא אחת הנקודות החזקות שלו", אומר סטולמן, "הוא יוצא דופן ומאוד אינטגרלי לסגנון של הסרט. בר בלפר שמשחקת את תמר פשוט ממגנטת את הצופה כשהיא שרה, וגם יונתן בר-אור, צחי גראד, רינת מטטוב ודני שטג הם מבחינתי ההתגלמויות המושלמות של הדמויות".

גם האתרים שבהם מצולם הסרט שיחקו לטובתם של היוצרים. מעבר לרחובות הציוריים של מרכז העיר בירושלים, מעון האמנים של פסח, שבו מתגוררים הילדים, מצולם בבניין ירושלמי נטוש, ענקי ומדהים. "לא האמנו שמצאנו את המקום הזה", אומר סטולמן, "הוא ממש דומה למה שדמיינו. זה מלון ישן שנמצא במורדות רחוב אגרון, בירושלים. מה שהיה כיף בעבודה על הסרט זה שהרבה מהלוקיישנים שדוד גרוסמן כתב עליהם - גם המנזר וגם המערה של תמר בליפתא וגם המעון, כל הדברים האלה כנראה באו גם מהדמיון שלו, אבל גם מהחיים, אלה מקומות שהוא באמת היה בהם והכיר אותם, ואנחנו איכשהו התגלגלנו אליהם עוד פעם בחיפושים אחרי לוקיישן".

נורא חיכיתי לשירים, ובסרט דווקא אין הרבה. למה?

"קודם כל זו דרמה והיא צריכה להיות בנויה בצורה מסוימת. ברגע שהמשקל נוטה יותר לכיוון השירים אז אני חושב שזה קצת לוקח מהמתח והדרמה האנושית. לא חיפשנו לעשות סרט מוזיקלי. כן היינו מאוד מודעים לחשיבות של המוזיקה בסרט. אני לא בחרתי את כל השירים אישית, היו יועצים מוסיקליים, אבל רצינו שיהיו שירים ישנים יותר שיוסיפו לתחושת התמימות של הצעירים האלה. מאוד היה חשוב לנו שתמר תוכל לבצע את השירים בעצמה. בספר היא רק שרה ומלווה את עצמה בטייפ ואני רציתי שהגיבורה תוכל גם לנגן וגם לשיר. ברור שהיו הרבה יותר שירים ממה שיכולנו להכניס לשעתיים של הסרט, אבל בגרסה הטלוויזיונית יש עוד שעה של חומרים ושם יש גם יותר שירים".

מה שיותר קרוב

סטולמן עיבד לתסריט גם את "אדם בן כלב" מאת יורם קניוק. הסרט, שיביים הבמאי האמריקאי פול שריידר, נמצא כרגע בשלבי ליהוק ועתיד לצאת לאקרנים ב-2008. עד כה לוהק לתפקיד הראשי השחקן ג'ף גולדבלום שמבקר כעת בפסטיבל הקולנוע בירושלים. "הפרויקט התחיל כשרנן שור, מנהל בה"ס לקולנוע סם שפיגל שבו למדתי, המליץ עלי למפיק של הסרט, אהוד בלייברג, שחיפש מישהו שיכתוב תסריט על פי הספר. הוא פנה אליי וככה זה התגלגל. היה לי הרבה מזל."

איך בכלל ניגשים לכתוב תסריט לספר כזה?

"שאלה קשה. זה ממש מטורף לעבד ספר כזה. הוא כתוב בזרם תודעה של אדם עם בעיה נפשית, גיבור מפוצל ושרוט. הייתי צריך למצוא דרך לספר את זה גם בצורה קוהרנטית וגם לשקף את הטירוף שלו. זה באמת לא היה פשוט. זה היה אתגר מאוד גדול. אחד האלמנטים הכי חשובים בספר זה ההומור וההתייחסות אל נושא מזעזע בהומור - זה היה אחד האתגרים שלי בכתיבת התסריט, לשמר את ההומור המקאברי והסוריאליסטי. אהוד בלייברג, המפיק, היה גם הוא מאוד נוכח בפיתוח התסריט. זה היה תהליך ארוך של הרבה טיוטות. בסוף אני חושב שיצא משהו שהם היו מרוצים ממנו".

"כשאתה מעבד ספר לתסריט אין ברירה אלא לעשות לזה דילול או רדוקציה", אומר סטולמן, "לכן הרבה סרטים שנעשים בעקבות ספרים הם לא טובים כמו המקור, כי צריך להוציא הרבה ואתה מפסיד הרבה. רומן הוא משהו מאוד אינטרוספקטיבי, אתה נמצא בתוך העולם הפנימי של הגיבור, ותסריט זה משהו חיצוני, אתה רק רואה פעולות ושומע דיאלוגים. אתה לא יכול לחוות את המחשבות או את המהלכים הנפשיים של הגיבורים, אלא בצורות חיצוניות, בגלל זה אתה נאלץ לוותר על הרבה דברים או לפשט דברים. אני ניגשתי אל הספר ביראת כבוד ומאוד חששתי לעבד אותו, כי בעצם לקחתי יצירה מופלאה והייתי צריך לפשט ולדלל אותה, לאלץ דברים מתוכה כדי שתשב על פורמט של שעתיים על מבנה דרמתי של סרט קולנוע מסחרי אמריקאי".

ובכל זאת, סטולמן מוצא לא מעט יתרונות בעיבוד ספרים לקולנוע: "אני לא רואה את זה כמשהו מגביל, להפך, אני רואה את זה כמשהו משחרר. כי בעצם העלילה כבר מפוצחת והאלמנטים המבניים והעלילתיים כבר במקום ומה שנשאר לי לעשות זה את העיבוד הקולנועי. בעצם אני צריך לחשוב רק על אלמנטים דרמתיים קולנועיים וזה דבר שאני מאוד נהנה לעשות - לעבד. יש לי גם תסריטים מקוריים בתהליכי עבודה. לי ולעודד יש כמה פרויקטים שאנחנו מפתחים ביחד. אני עוד לא יכול לדבר עליהם, אבל הסרט הבא שנעשה יהיה פרויקט מקורי משותף".

בסרטים ישראלים היה עד לא מזמן משהו מאוד מקומי, ובשנים האחרונות יש ניסיון לפרוץ את זה ולייצר סרטים שיפנו דווקא לקהל מחוץ לישראל, למשל בסרט "ללכת על המים". בעיבודים שלך קיים השיקול הזה?

"זאת שאלה קצת מורכבת. תסריט הוא מוצר שנכתב בשפה של מקום מסוים. שפה היא דבר מאוד חשוב בכתיבת תסריט. כעיקרון כשכותבים תסריט חושבים על הצופה האולטימטיבי שיושב מול הסרט - פחות אם הוא ישראלי או אמריקאי, אלא בנאדם שרואה סרט. אני לא יכול להגיד שאני חושב על הלאום של הצופה. יש קונבנציה בקולנוע שאנגלית היא שפה אוניברסלית, שחיילים נאצים, לדוגמה, יכולים לדבר אנגלית במבטא גרמני. אני, למשל, הייתי מעדיף לא לכתוב סרט שמתרחש בארץ אבל לא מדבר עברית".

אבל "אדם בן כלב" דובר אנגלית, לא?

"כן. במקור רציתי למקם את הסיפור בארה"ב. מכיוון שהסרט מדבר אנגלית המפיק ואני חשבנו שנמקם אותו בארה"ב בשנות ה-60, כלומר שבית החולים הפסיכיאטרי שבו מאושפזות הדמויות יהיה איפשהו במדבר, לא בנגב, אלא בקליפורניה. גם כדי להצדיק את השפה וגם כי אני חשבתי שזה מוסיף עוד רובד אוניברסלי לסיפור. אבל הבמאי פול שריידר חשב שזה חייב להיעשות בארץ, כמו בספר, כי זה מאוד קשור למקום, וזה באמת פותח את השאלה - למה בעצם התסריט מדבר אנגלית אם הוא ממוקם בארץ. מה שאני מנסה להגיד זה שאנשים מקבלים את הקונבנציה הזאת שאנגלית היא שפה אוניברסלית כמובן מאליו למרות שזה לא הגיוני. לדעתי זה פחות רלוונטי בקולנוע של היום ויותר הגיוני שאנשים פשוט ידברו את שפת המקום.

"אומרים שככל שדבר הוא יותר לוקאלי, יותר ספציפי למקום, כך הוא יותר אוניברסלי. הרבה סרטים ישראלים מנסים לדבר אל העולם במחשבה של קהל יותר רחב וזו באמת מלכודת שהם נופלים לתוכה, כי אני חושב שככל שסרט משתמש יותר בניואנסים ספציפיים ומקומיים של שפה ותרבות ככה יש לו פוטנציאל להיות יותר אוניברסלי, כי אתה מגיע לסוג של אמת אישית יותר גדולה של הדמות כשהיא מדברת בשפה הטבעית שלה. לכן ב'מישהו לרוץ איתו' באמת ניסינו שהסלנג יהיה מאוד אותנטי, שהלוקיישנים יהיו מאוד ירושלמים ושהאווירה תהיה מאוד ספציפית, וככה גם הרגשתי שזה יכול לקלוע לכל העולם. אני חושב שזו גם הגדולה של הספר, כי הוא גם מאוד מקומי וגם באמת הצליח בהרבה מקומות בעולם".

אם היית יכול לבחור, איזה ספר הכי היית רוצה לעבד עכשיו לקולנוע?

"אני מתחיל לעבוד עכשיו על עיבוד לקולנוע של ספר של א.ב יהושע - 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש'. יש הרבה ספרים שהייתי רוצה לעבד, אבל אני חושב שהמטרה שלי עכשיו היא לעבוד על תסריט מקורי".