שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    ההרתעה ושברה
    ההיסטוריה מלמדת שלא ניתן להרתיע ארגונים קיצוניים, או ללחוץ עליהם דרך האוכלוסיה. במקום זה, עדיפה ההתשה

    בסיבוב הנוכחי עם הארגונים הפלסטינים המיליטנטיים וחיזבאללה, נשמעות מהממשלה ומצה"ל הקריאות להשיג ההרתעה כלפי שתי הישויות הללו - הרתעה שהייתה ואבדה מן הסתם. החשיבה על הסכסוך והדרכים הכוחניות להתמודד איתו באמצעות המושג "הרתעה" היא מיושנת להחריד, שכן ישראל לא מרתיעה את יריביה מאז 67'.

     

    ישראל הרתיעה את המדינות שסביבה כל עוד עניינן במלחמה יזומה לא היה כה חיוני עבורן, עד שחייב סיכון במלחמה שתוצאותיה אינן מובטחות. אחרי כיבוש סיני במלחמת ששת הימים, מצרים וסוריה איבדו טריטוריות חיוניות עבורן. הן הורתעו מפני מלחמה כוללת עם ישראל ולכן עקפו את המלחמה הכוללת בדמות מלחמת ההתשה. כשזו לא שינתה את עמדת ישראל, מצרים עקפה את המלחמה להשבת כל סיני במלחמה מסוג אחר, מלחמת יום-הכיפורים, שערערה את תפישת הביטחון הישראלית. מכאן שכאשר הצלחנו להרתיע - היריב עקף את ההרתעה לכיוון שונה, על-פי רוב מוצלח מקודמו. מכאן שהרתעה, ודווקא המוצלחת, היא תמיד קצרת ימים. מ-73' סוריה מורתעת ממלחמה ישירה בישראל ברמה"ג. לכן היא לוחמת מאז בישראל מלבנון, בעבר באמצעות הפתח ואחריו באמצעות החיזבאללה, ועד כה היא גבתה מישראל מחיר שלא נפל מזה ששילמנו במלחמת יום-הכיפורים.

     

    במאבק בישויות שאינן מדינתיות, כמו הפלסטינים וחיזבאללה, ההרתעה יעילה עוד הרבה פחות, משום שאלו רואות את מאבקן במושגים מוחלטים ומשום שהמבנה שלהן מבוזר לעומק: בראש עומדת דמות מתונה יחסית, במושגים פלסטיניים, איתה אפשר אולי לדבר. מתחתיו ארגון פוליטי שאינו מתון, והוא נותן חסות לארגון החמוש שמתחתיו שהקיצוניות והאלימות נר לרגליו, ארגון אשר במצבים מסוימים מוכן אפילו להפסקת אש המועילה לו. מתחת לארגון החמוש יש ויהיו ארגונים קטנים יותר וקיצוניים בהרבה - וכן הלאה. הלוגיקה של המבנה הזה מצביעה כי לאף אחד אין מרות על אף אחד. לכן כל מורתע משאיר, מבחירה או מלית ברירה, את השטח ואת אורח הפעולה לקיצוני ממנו. כך היה בימי ערפאת וכך בימי אבו-מאזן.

     

    התבוננות בסכסוכים באפריקה השחורה הראו כי גם כאשר ממשלה נקטה במדיניות של ג'נוסייד כלפי מיעוט מתבדל, עדיין לחמו ארגונים חמושים מתוכו נגד הצבא, שכן עבורם, קיום הסכסוך הפך למטרה גם כשמסביבם התרחש רצח עם. אחד ממאפייני ארגונים חתרניים הוא יכולת הלמידה המהירה, העולה לרוב על זו של מנגנון המדינה - הפוליטי והצבאי כאחד. כאשר נבלמה יכולת הפגיעה של הפלסטינים ממארבים, התפתחה הפצצה המתאבדת. כשזו נבלמה, התפתחו יכולות ייצור ושיגור רקטות קסאם והמנהרות. אחרי כל יכולת שהורתעה הופיעה יכולת עוקפת חדשה, והיא מלווה באסקלציה. לכן תגובה צבאית חזקה לא מרתיעה, ואם בכל זאת הצליחה - הרי שרק לזמן קצר, אחריו יופיע דפוס לחימה חדש וייקח זמן עד שהצבא ימצא דרכים להתמודד עמו. לסיכום, השבת ההרתעה במכות נמרצות אינה מבטיחה הרבה, גם אם יושג פסק זמן, אפילו לזמן המאפשר לנשום לכאורה.

     

    אם כן, לאיזו מגמה ראוי לפנות? במקום הרתעה - התשה. התשה פרושה לחץ מתמיד על היריב בכל התחומים והאמצעים האפשריים, לאורך
    זמן ודווקא על הארגונים החמושים והרבה פחות על כלל האוכלוסייה, משום שזו אינה יכולה ללחוץ ולהרתיע את הקיצוניים שבקרבה. ראוי שהלחץ יהיה משוחרר מכל משא ומתן, למעט לצרכים טקטיים זמניים. יתרונה של ההתשה בכך שאינה מאפשרת או לפחות מאיטה את תהליך הלימוד של היריב, מדלדלת את כוחו ומרבה את אבידותיו. חסרונה של ההתשה היזומה שאינה מושגת בחינם, ולא פעם המתיש מוצא עצמו מותש.

     

    תולדות האינתיפאדות הראשונה והשנייה מצביעות על כך שהחברה הישראלית מסוגלת לעמוד בהתשה לא פחות מיריביה ואולי טוב יותר. בפני ישראל שלוש דרכים להתמודד עם הפלסטינים: מו"מ על הסכם קבע, מהלכים חד-צדדיים והשארת המציאות כפי שהיא. נראה כי לשלושתן תידרש מלחמת התשה, משום שאפילו אחרי השגת הסכם שיהיה מקובל על שני הצדדים, יהיה צריך להלחם עליו בכוח. דומים הדברים גם באשר לחיזבאללה: בפתרונות מהירים יש פיתוי המתפוגג במהרה. התשה אינה פתרון מהיר, אבל היא מחייבת התמדה וחשיבה מתמדת.

     

    דב תמרי, תת-אלוף (מיל')

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עוצמה צבאית לא מרתיעה. נסראללה
    צילום: איי פי
    מומלצים