בחזרה לאזורי הטראומה

מחסום קלנדיה. יום רביעי בבוקר. בתוך הטרנזיט הממוזג שנושא לוחית זיהוי גרמנית, השמש הקופחת פחות טורדנית. טור ארוך של מכוניות מזדחל לאיטו. חיילים, תעודות, המולת הביורוקרטיה שמעל לפני השטח, משכיחים לפרקי זמן קצרים את המתח הרוחש מתחת – חטיפות חיילים, גיוס המוני, הפגזות ומתים בעזה ובגבול הצפון. המתח בין המציאות הברורה לכאורה לבין אזורי הצלקת, הוא המקום שבו מתרחש סרטו של הבמאי אודי אלוני, "מחילות", שהציג אמש בבכורה עולמית במכון גתה ברמאללה.

"אנשים בורחים מאזורי הטראומה בניסיון למצוא חיים חדשים ומגלים שהם חוזרים שוב ושוב לאימה", כתב אלוני בדפי ההערות על הסרט, שמעלה בין היתר שאלות על מחיר ההיאחזות בחיים או במוות ומקומה של התבונה בתוך הכאוס הקיומי. בסרט, כמו בחיים בין תל אביב לרמאללה, אתה נע בין המודע ללא מודע, בין אזורי הנפש המסוכסכים שמאיימים לטרוף את הדעת לבין המציאות שדורשת לשרוד.

"הסרט של אודי אלוני הגשים את חלומו הישן של אייזנשטיין על סרט כצורת חשיבה", אומר התיאורטיקן, הסוציולוג ומבקר התרבות הסלובני סלבוי ז'יז'ק שמלווה את הקרנות הבכורה ברמאללה ובירושלים המערבית, "הוא מעמת בין רבדים שונים - השואה והיחס הישראלי לפלסטינים, קורבנות ותליינים, הפוליטי והפרטי, המציאות והחלומות - מבלי להציע פתרון ישיר. הוא מכריח כל צופה להתחיל לחשוב ולחפש פתרונות אפשריים. המחשבה שהסרט מעורר איננה הערכה קרה אלא מעורבות רגשית מעסיקה והדחיסות הרגשית ברבות מן הסצנות כמעט בלתי נסבלת. למרות שיש בו ביקורת פוליטית עמוקה הוא מאפשר התנסות עמוקה ברוח היהדות".

להביא לשינוי מבפנים

הגעתו של ז'יז'ק לרמאללה לוותה בדיאלוג נוקב ומתמשך בינו לבין מארגני הקמפיין העולמי לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל. במכתב פתוח לפרופסור ז'יז'ק ביקשו ממנו העומדים מאחורי הקמפיין שלא להשתתף בפסטיבל ירושלים. "חשוב על המשמעויות האתיות בקבלת הזמנה מגוף אשר לא רק נהנה מתמיכת הממסד הישראלי, אלא מהווה נדבך בניסיונותיה של ישראל להציג את עצמה כחלק מהעולם המתורבת ובמקביל להפעיל פיקוח קולוניאליסטי זדוני וגזענות נגד פלסטינים", הם כתבו. "אנו מקווים שלא תיתן לגיטימציה לדיכוי על ידי השתתפות בפסטיבל, בלי כל קשר לחשיבות הסרט שעליו אתה אמור לדבר. אל תיתן פנים יפות למציאות מכוערת". כאקט של סולידריות עם חבריו הפלסטינים הודיע ז'יז'ק לפסטיבל הסרטים בירושלים כי בכוונתו להחזיר את כספי האירוח, אך עם זאת בחר להשתתף בדיון על הסרט של אלוני שייערך באותה האכסניה.

"צריך להביא לשינוי מבפנים", הוא מסביר, "לגרום לאנשים להקשיב גם לדברים שהם לא ששים לשמוע. זו לא החלטה קלה אבל אני חושב שהפתרון הטוב ביותר הוא לשמר את זכותם של הישראלים לנסות ולהביא לשינוי דעתם של ישראלים אחרים דרך אמנות ואמצעים שונים ובו זמנית לכבד את דרך המאבק שבחרתם". בדרך לרמאללה הוא אומר: "הצגת הסרט של אודי אלוני ברמאללה הכרחית כי דיאלוג פנים ישראלי שרק יגרום לכם להרגיש טוב אינו מועיל. כישלונה של הביקורת הליברלית היא בהצגת הומניזם כוזב שנותן הרגשה טובה אבל בו בזמן מאפשר התעלמות ברוטאלית מהאחר. אני לא מאמין בלוגיקה הזו של מונולוגים פנימיים, אני לא מאמין שרק נשים לסביות מבינים מה זה אומר להיות לסבית או שרק שחורים מבינים שחורים, זה רעיון שהנאצים השתמשו בו רבות. זה שגוי, אני מאמין באוניברסליות הישנה והטובה".

להקרנה ברמאללה הוא מתייחס כאל מבחן. "ההקרנה הזו לא רק חשובה, היא הכרחית. בלעדיה הסרט הזה הוא זיוף פוליטי מוחלט. לא ללכת לרמאללה זה לנקוט בסוג מעודן של גזענות. זה מבחן שבלעדיו אודי היה הופך למזויף כמו הזיוף שקיים בסרטים האמריקנים על מלחמת וייטנאם של אוליבר סטון. גם אם הסרטים האלה מציגים עמדה ביקורתית, הם תמיד מתמקדים בדרמה של הבחור האמריקני. זה הדבר הגרוע בקולנוע ההוליוודי – גם כשהוא מנסה להיות ישר, הנקודה הסובייקטיבית היא שבסופו של דבר אתה תמיד חוזר לגיבור האמריקני. הם לא באמת מכירים באחר. 'מחילות' עושה מעבר לכך, הוא מתרחק מהפורמולה הזו ושובר את הגבול. למראית עין הוא יכול להיתפש כסרט שיוצא מנקודת הראות של בחור יהודי צעיר, אבל זה לא בדיוק כך. האחרים בסרט הם לא רק לרקע בלבד".

האמנות היא פתח לתקווה

ז'יז'ק, שידוע כפרובוקציה מהלכת, לא מפחד להרגיז. בהמשך למחשבה על מקומו של האחר בקולנוע האמריקני הוא אומר: "סרטו של שפילברג 'רשימת שינדלר' לא רחוק מאנטישמי. הוא הופך את היהודים שבו לאינפנטילים כששינדלר הטוב שומר עליהם. בסופו של דבר שפילברג עושה תמיד את אותו הסרט שבו ילד מחפש אחרי אביו הטוב והמטיב. הוא עשה את זה ב'אי.טי', ב'פארק היורה' וב'רשימת שינדלר' ובאופן בסיסי זו התייחסות מאד מתנשאת כלפי היהודים. זה מתאים לפורמולה האמריקנית ומתעסק אך ורק בהתעצמות הפנימית של הגיבור". למרות הטון הביקורתי, ז'יז'ק מחבק רעיונות אחרים שמוצגים בסרטו של שפילברג, כמו למשל הצגת הגרמני כמיטיב. "כשאתה מראה את הגרמני הטוב אתה אומר ששיתוף פעולה עם המדיניות הנאצית לא היתה חלק מאיזה גורל גרמני, עובדה - היו אנשים שהתנהגו אחרת".

בכניסה לרמאללה אלוני מתחיל להתרגש. לצד יוצרים כמו איש הקולנוע ג'ורג' חלייפי, המחזאי סלימאן מנצור ונציג ארגון "אמנים ללא חומות" חאלד חוראני, אישר את בואו לאירוע גם המשורר הפלסטיני הנודע מחמוד דרוויש. לפני הקרנת הסרט הוא אומר כי "השירה של דרוויש השפיעה רבות עליי ועל האמנות שלי. זה כבוד גדול שהוא פה". אולי מפאת המחלוקת בעניין החרם על ישראל בחר המשורר לוותר על הרצאתו של ז'יז'ק שחתמה את הביקור ברמאללה. במדרגות היציאה מן הסינמטק שיבח דרוויש את הסרט ואמר: "זה סרט יפה וחשוב. הנקודה המרכזית שבו היא בידי מי הזכות לגרום לקורבן לשכוח".

מנקודה זו ואילך משהו באלוני השתחרר. "היה לי חשוב שהחברים ברמאללה, שלא יכולים להגיע לירושלים בגלל מדיניות האפרטהייד, יראו את הסרט. אני מקווה שבפסטיבל בירושלים יבינו את זה, יפתחו את הלב ויסתכלו סביבם. זה סרט שנולד מתוך חסד, זה נשמע רדיקלי, אבל זה מאוד יהודי. ביהדות כתוב 'ואהבת את הגר, כי גר היית בארץ מצרים'. אסור לנו לשכוח את זה. דין וחסד הם שני אלמנטים חשובים מאד בדת היהודית וגם את זה אסור לשכוח. דווקא כעת במצב מלחמה כאוטי, כשולם מאבדים את השפיות והתותחים יורים, היכולת לשבת יחד ברמאללה ולדבר דרך אמנות היא פתח לתקווה. יש אופציה אחרת, צריך שיהיה רצון".