קארטינג ברחובות תל אביב - היה חם

יום שישי בבוקר, תל-אביב מול הדולפינריום. אולי לא כולם רוצים להתייחס לכך, אבל יש מלחמה באוויר. אנשי רד בול, מארגני מירוץ הקרטינג ברחובות תל אביב, החליטו מן הסתם כי האירוע חייב להתקיים, אחרת לא היו משקיעים המון שעות הכנה, מיון, מירוצים מקדימים ותשתית מתאימה שכללה המון חבילות חציר לאורך הטיילת המפורסמת ביותר בישראל. שימו לב, בערך 100 שנה אחרי שאר העולם, גם בישראל מוכנים לסגור רחובות עירוניים כדי לקיים ספורט מוטורי כהלכתו. שאפו למארגנים ולעירית תל-אביב שהסכימה.

אקשן בין אניצי הקש. תצלום: רונן טופלברג

יש עוד כמה הערות חשובות, אבל בסוף. קודם כל, האקשן

במהלך החודש האחרון התחרו יותר מ-1,300 נהגים במרוצי מוקדמות על מסלולי קארטינג שונים ברחבי הארץ. 60 המהירים שבהם עלו לגמר והתחרו כאמור על משטח האספלט הלוהט לצד טיילת תל אביב. 680 מטר של כביש ציבורי תחום כהלכה, שהעניק אפשרות למופע ראווה של שמונה רוכבי סופר-מוטו (כולל עבדכם הנאמן והמזיע). ואלה היו רק מופע חימום לקראת הדבר האמיתי.

הייתה תחרות מעולה, עם המון נהיגה מושחזת ודבקות בלתי מתפשרת. קרבות מותחים, התרסקויות אל תוך החציר והרבה אטרף מהסוג המשובח ביותר. לא נלאה אתכם בכל העסק המתיש, רק נספר שבחור בן 18 העונה לשם יוהן פרטוש וגר בנתניה, רשאי לכנות עצמו אלוף הארץ בנהיגת קארטינג על כביש. ולא רק שיש לו תואר מחייב, אלא שהוא גם זוכה בנסיעה לסבב הפורמולה 1 שיערך באוגוסט איסטנבול, טורקיה, כאורח רד-בול. במקום השני סיים אלי סייג (26) מנתניה (מה קורה שם לחבר'ה?), ושלישי סיים איציק מנשה (26) מחולון.

המנצחים על הדוכן. תצלום: רונן טופלברג 

אה, ועוד דבר. בין המקצים המקצועיים התחרו גם אנשי תקשורת וסלב'ס. מקצה לכל קבוצה. עזבו את זה שהתצוגה שלנו (לא, אני לא VIP, אבל חתימות בהזמנה) הייתה עילגת לצד הנהגים האמיתיים. מה שחשוב הוא שבמקצה בו לקחתי חלק - עיתונאי, ברור שעיתונאי. גם בלייזר  וגם ynet  - החליטו השופטים והמארגנים באופן די שרירותי, שעבדכם הנאמן הוא המנצח. מי אני שאתווכח? את 2,500 השקל בהם זכיתי תרמתי אגב למחלקה השיקומית של בית החולים לוינשטיין ברעננה. אתם יודעים, אני אופנוען, וראוי להחזיר טובה מדי פעם...

עוד קצת, אבל חשוב

קודם כל, מחמאות שוב להוגי הרעיון ולכל האנשים שעשו במלאכה. אקשן משובח, ארגון מקצועי טוב ושיפוט בלתי מתפשר כמו שצריך. כיאה לאירוע שמכתיב סטנדרט במדינה בה נהגים, גם ספורטיביים ובעלי יכולת גבוהה, יש מין נטייה כזו לאבד קצת את הראש ו"לשרוף פיוז" לעיתים קרובות.

וכמובן הערות. 60 מתחרי הקארטינג שזינקו לבסוף למקצה קביעת הזמנים, עשו זאת באיחור ניכר עקב המתנה לקהל - שלא הגיע. בעצם, גם אם היה מגיע קהל, רובו המוחלט לא היה רואה דבר. למה? כי לא הייתה טריבונה אחת לרפואה. אם כבר יש אישור ומקום, מה הבעיה להרים קונסטרוקציה פשוטה שתאפשר ראות טובה גם לילדים בלי אבות עם כתפיים של שמשון הגיבור? חוץ מזה, מספר מתחרים מעט פחות יומרני היה מאפשר לקצר את האירוע. אם נזכיר שמדובר בשעות הבוקר עד אחר הצהריים של אמצע יולי במזרח התיכון, זה יהיה רמז טוב מספיק?

לסיום, אי אפשר להימלט מהשאלה אם בכלל צריך היה לקיים את האירוע לאור המלחמה שהתרגשה בימים האחרונים בצפון. אין ספק שההתעקשות לקיים את האירוע כמתוכנן לקחה עד הקצה את רעיון "החיים חייבים להמשך". לא רק מבחינה רגשית הייתה כאן בעיה, אלא גם מבחינה שיווקית. כמות הצופים הייתה עצובה עבור אירוע גרנדיוזי כזה, אך בעיקר הלכה כאן לאיבוד תשומת הלב הציבורית - החשובה כל כך לספורט הצעיר כאן. מה לעשות ואזרחי המדינה בכל זאת התעסקו בנושאים מעט יותר חשובים ממירוץ קארטינג.

סיכום אופטימי?

יש לאירוע הזה פוטנציאל להפוך לאירוע שנתי ענק, צבעוני ושמח כמו שהמארגנים הוכיחו שהם יודעים לעשות בעבר. למען האמת, כבר הפעם הוא כמעט היה כזה - עם המון אנשים יפים, חיוכים, אווירה מעולה, מוזיקה ופרשנות. ככה שכל מה שנותר לי לקוות לו הוא שהפלופ הנוכחי, בחסות נסראללה, לא קבר את היוזמה סופית.