חיפה, עיר רפאים
אם תמתינו בסבלנות בקרן רחוב בחיפה, אולי תזכו לראות עובר אורח. צומת דולפין, אחד המרכזיים בעיר, שומם - אם רוצים אפשר לשחק שם טניס. הקניון ריק, החנויות סגורות, הפחד שולט - אבל לא בורחים
הסברה הפופולרית היא שאנחנו חזקים ואיתנים, שיש לנו אורך נשימה, עורף קשה והמון אומץ. שום דבר לא יזיז אותנו ממקומנו ושום דבר לא גורם לנו לשנות את חיינו. לא פחות.
את שלושת הימים האחרונים ביליתי בחיפה. עד אתמול, בארבע וחצי אחר הצהריים, הייתי בטוח שאנחנו מצפצפים על נסראללה, על הטילים שלו ועל האיומים שלו. באמת חשבתי שאין על חוף הים שלנו, על הברים ,על הקניונים. אבל בארבע וחצי אחר הצהריים עברתי בצומת דולפין, אחד הצמתים המרכזיים בחיפה.
אילו הייתי רוצה, הייתי יכול לשחק טניס על שניים או שלושה נתיבים. במשך דקות ארוכות אפשר היה אפילו להפוך את הכביש כולו למגרש כדורגל לא רע. כי הוא היה ריק. מה ריק? שומם. על המדרכות שלצידי הדרך לא עבר אף אחד. גם לא על מדרכות אחרות בעיר, וגם לא על הכבישים. פה ושם אולי עברה מכונית.
ציר מוריה, אחד העמוסים בעיר בדרך כלל בשעות אחר הצהריים, היה גם הוא שומם. מרכז הכרמל, העמוס בבתי קפה, נראה כמו מרכזה של עיר רפאים. כך גם הגנים הציבוריים, גני המשחקים והחנויות. כך גם דוכני השווארמה האגדיים של חיפה ברחוב יפו.
מחיפה שבה גדלתי ואותה הכרתי נשאר אתמול, אחרי התקפות הטילים, רק השקט. לא היה מי שיעשה רעש. החיפאים התכנסו בבתים, נטשו את שדרותיה של העיר. הם ירדו לבונקרים, הסתתרו בין ארבעת הקירות, קירות שאלוף פיקוד העורף הבטיח שיגנו עליהם מפני הטילים המפחידים של נסראללה. גם הקייטנות בוטלו, וכך גם אירועי תרבות רבים. מפסטיבל ארמונות החול המרהיב שעל חוף ימה של חיפה נשאר רק החול. הנתינים נטשו את הארמונות, השאירו אותם מיותמים.
על הר הכרמל, באחד מרחובותיה היפים של העיר, מתגורר אחד מחבריי עם בני משפחתו. בשש בערב הוא הוציא את שלושת בניו לשחק כדורגל במגרש המשחקים הסמוך לביתם. הוא לא ספורטאי גדול, אבל נאלץ לעלות למגרש עם הילדים ולהתרוצץ אחר הכדור. כי הם היו לבד. הילדים היו מרוצים, לא צריך לריב על השערים.
מוקדם יותר ניסה החבר לעשות קניות. הוא נסע לאחת מחנויות המזון הגדולות בעיר, סמוך לקניון חיפה - היא הייתה סגורה, שעריה נעולים. הקניון, גם הוא, היה שומם. אפילו שומרים לא נותרו, והוא הסתובב בין החנויות הנעולות מבלי שמישהו יעביר מעליו מגלה מתכות. בלית ברירה, נסע אל המרכול השכונתי בכרמל - הוא דווקא היה פתוח, אבל השכנים גילחו את מדפי הלחם, העלימו את חבילות הסודה לשתיה ואת בקבוקי המים המינרליים. מישהו אמר מלחמת המפרץ?
אז אנחנו אולי חזקים ואיתנים ואמיצים, ואולי נסראללה לא עושה עלינו רושם. אבל מה שבטוח, שאנחנו, הישראלים, החיפאים, ולא רק - מפוחדים. אבל לא נמלטים. החיפאים נותרים בבתיהם, סוגרים את החלונות, מורידים את התריסים וממתינים בשקט. חיפה היא לא עיר של הפגנות, לא עיר של מחאות. האנשים פה עובדים קשה, עייפים מטרדות היום-יום. ובעצם, גם לא כל-כך ברור נגד מי כבר יש להפגין. נגד הממשלה? נגד אהוד אולמרט? נגד שר הביטחון? מה זה יעזור. על הפחד אין שליטה לאף אחד משרי הממשלה או מאלופי המטכ"ל.
לפנייה לכתב/ת 
