מה שעשיתי בשמה של המפלצת ירוקת העין
נאמנות מינית היא אידיאה מקסימה, אבל לרוב לא מחזיקה מים. תמיד חשבתי שלא אפשרי להימשך מינית לאותו אדם לאורך זמן של יותר מחמש שנים. אבל לצערי יש עוד כלי במשחק הזה, והוא כרגע לוקח את כל הקוּפה. הקנאה. יש אסכולה שאומרת, כמו השיר, "אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו לחופשי". זה נשמע יפה ואצילי, אבל לא כל כך ישים
בלי לעשות סטטיסטיקה מדויקת, נדמה לי שהטורים שמקבלים הכי הרבה תגובות בערוץ יחסים הם אלה שעוסקים בבגידות. חרמן, מגעיל, מניאק, לך לייעוץ זוגי, נפשי, משפטי, תתגרש, לא היית צריך להתחתן, חזר אחרי אשתך - אלה רק חלק מהתגובות האופייניות, שמופנות בצורה שווה פחות או יותר לבוגדים ולבוגדות. זוג מהדור החדש ששורד את מוסד הנישואים מתקבל בכבוד מלכים ובהשתאות. החברה מוחאת כפיים לזוג המונוגמי. לא חשוב אם זו אהבה אמיתית, אם יש תשוקה. מבחינת החברה, זה ראוי להערכה. העיקר שהם לא פוזלים לצדדים. סדר צריך שיהיה פה.
מודה, כשאני רואה זוג קשישים הולכים במורד הרחוב שלובי זרועות ומחייכים ברוך, אני מתמוגגת. על המעטים שעוד נמצאים בינינו עושים סדרות לערוץ המדע או כתבות צבע לחג, כמו דיווח על גילוי זן נדיר: "ספרו לנו, מה הסוד שלכם?" והם צוחקים בפה מלא שיניים חסרות: שקדים, שמן זית, דבש דבורים. "סליחה, הכוונה היא לסוד האהבה הנצחית, לא סוד אריכות הימים".
-"אהה, זה פשוט. לתת כבוד. לוותר, להתפשר. זה כל הסוד".
עוד פעם הלהתפשר הזה? אין לכם משהו קל יותר? רלוונטי יותר? איזה יוגורט? משהו?
נאמנות מינית היא אכן אידיאה מקסימה, אבל לרוב לא מחזיקה מים. תמיד חשבתי שלא אפשרי להימשך מינית לאותו אדם לאורך זמן של יותר מחמש שנים. אבל לצערי יש עוד כלי במשחק הזה, והוא כרגע לוקח את כל הקופה. הקנאה (הרכושנות). יש אסכולה שאומרת, כמו השיר, "אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו לחופשי". זה נשמע מאוד יפה ואצילי, אבל במציאות זה פחות ישים.
אולי אני מכירה יותר מדי כוכבי פורנו?
הייתי בשלושה קשרים ארוכי טווח (שנים, לא של שבועות), ותמיד קינאתי לבני זוגי. סיציליאנית אמיתית, אני. לא תאמינו מה עשיתי בשמה של הקנאה, המפלצת ירוקת העין המשפילה הזו. הנה: היינו בדירתי כשהאקס, נקרא לו רוני, קיבל טלפון מידידו הדון ז'ואן. הוא ביקש שיצטרף לשולחן שפתח באיזה פאב תל אביבי שהיה אז פופולרי ועל חורבותיו קמו מאז לפחות ארבע פיצוציות. היינו אחרי ריב מסורתי מסדרת "אני אשה, אתה גבר". כמה דקות אחרי טען רוני לעייפות (החומר?) ושהוא חוזר לביתו לישון ולאגור כוחות לקראת יום הלימודים באוניברסיטה למחרת. לקח את מפתחות הרכב ונעלם. ישבתי בדירה, מעבירה בעיני רוחי שלל תמונות שבכולן מככב רוני בלי בגדים, כשבכל תמונה התחלפו גיבורות המשנה. וככה הפכתי את רוני לג'ון הולמס ואת גיבורות המשנה משרית ויעל לג'נה ג'יימסון ובריאנה בנקס. בקיצור, איבדתי את שפיות דעתי. זה, או שאני מכירה יותר מדי כוכבי פורנו.
אחרי שעה נסעתי ברכב שלי לבית מגוריו של רוני לבדוק אם מכוניתו חונה שם. מובן שהיא לא חנתה שם. נסעתי משם לפאב בתל-אביב, עם אש באישונים. להפתעתי לא מצאתי אותו שם. חזרתי הביתה עם דם בעיניים. הוא בטח באורגיה. עשן יצא לי מהאוזניים. ומי חיכה לי בבית, אתם חושבים? כן. רוני. הוא התחרט כשראה את אכזבתי כשהלך, אז החליט לחזור. "איפה היית, לעזאזל? שעה אני מחכה לך", שאל בעצבים.
"נסעתי רגע לחברה", גמגמתי. "היא היתה בדיכאון כי חשבה שחבר שלה עזב אותה לטובת אחרת. אל תשאל. היא כזו חסרת ביטחון וחשדנית". לכאורה נרגעתי, אבל בפנים הייתי בטוחה שהוא חזר רק כי נתקע בלי קונדומים. אני משננת לעצמי: זה טבעי לגמרי לחשוק באדם אחר, שאינו בן זוגך. אבל מה שהשכל מבין הרגש לא קונה.
למה כדי לכבוש ייצר אנחנו צריכים להיות גיבורים?
ידוע שהמאהב הכי טוב הוא זה ששוכב ומספק אותה אשה לנצח (נצח: בין עשר ל-40 שנה?). משום מה זה פחות תופס לגבי האשה כמאהבת. אבל כמה אנשים כאלה יש, בינינו? שאלת המונוגמיה הנצחית. עזבו טבעי או לא טבעי. האם זה אפשרי? האם זה הכרחי? האם זה סותר את האהבה לבן הזוג? למה כדי לכבוש ייצר אנחנו צריכים להיות גיבורים? כדי לא לפגוע בבן הזוג? האם ההתאפקות באמת מעידה על אהבה?
לכאורה, אהבה לבדה היא האפרודיזיאק הכי חזק. אבל לפעמים צריך איזה פוש. ללכת לייעוץ? אני אחסוך מכם את השקלים. הנה תזכורת לחבילת עצות שכל ילד מכיר: סרטים כחולים, עזרים טקטיים, הלבשה תחתונה, ויברטורים, שמנים, נרות, יין, שוקולד, פירות יבשים, פירות ים, פירות העונה, אורגיות, חילופי זוגות, שלישיות, רביעיות, שינוי מיקומים, שעות, תנוחות, קמה סוטרה, טנטרה. תרגילי קגל.
זה לא אמור להספיק? מסתבר שלא. הלב אולי עדיין פועם ואוהב, אבל הגוף עשוי לזמר זמירות אחרות. ייתכן שהוא רעב לגוף אחר. הגוף והלב הם איברים שלפעמים לא חיים ביחד. כמו השכל והרגש. יחידות עצמאיות.
שכל אחד יבחר מה יותר חשוב לו: ערך הנאמנות המכובד מול ערך הליבידו המושמץ (אגב, מי קבע שאחד טוב יותר מהשני?). נכון, יש כאלה נדירים ששיחק להם המזל ושני הערכים האלה חיים אצלם יחדיו בשלום. אז שיהיה לכם באמת האומץ ללכת עם הבחירה שלכם עד הסוף, עם כל המחירים שצריך לשלם, וצריך. קשה, הא? אז בוחרים בקל, לחיות חיי שקר. אם לא כלפי בן זוגכם אז כלפי עצמכם. מצב שאין בו מנצחים.
נניח שמדען היה ממציא נוזל קסמים שגורם לנשים ולגברים להישאר מונוגמיים. האם הייתם לוקחים אותו? הייתם מותרים על הריגוש שבהתחלה, על יצר הכיבוש, ההרפתקה, שלב החיזור, הציפיה? לא בטוח. כל המילים האלה ועדיין. אם הייתי תופסת את בן זוגי עם אחרת....
- רותם ליאור היא יוצרת "המשחק", דרך אחרת להיכרויות.
הבלוג של המשחק
הוא בטח באורגיה. עשן יצא לי מהאוזניים
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
