"מצאנו רסיסים של קטיושה במרק העוף"
חשבתם ש-9 ילדים זה הרבה? מה דעתכם על 15? מלי גרין מתגייסת למאמץ המלחמתי ומארחת בביתה את המשפחה מהצפון. למרות הצפיפות, מר גרין נזכר בקטיושות מילדותו, ומרת גרין עסוקה בלהכין אוכל. הרבה אוכל
"בשום אופן לא! תוריד מהתפריט את מרק העוף? השתגעת? צריך להגיש אותו עם אטריות ושקדי מרק". אוקי, אז דגים עם סלטים. "רגע, עצור, סלטים, רק סלט ירקות גדול, חומוס וטחינה, בלי מטבוחה ובלי גזר מבושל".
"הלאה", ממשיך הפרטנר. "ומה עם מנה עיקרית?" בקולו חשש על מה יוטל הווטו הפעם. עוף בתנור בלי רוטב ותפוחי אדמה אפויים, אני מדקלמת. "וזהו? חייבים ירק". אני הופכת במוחי את כל הירקות המבושלים שאני מכירה. "אפונה?" הוא שואל. אאוט, אני ממהרת לסמן סימן קרוס. "ומה עם תירס?" הוא מנסה. תירס? נימת השאלה לא מותירה ספק לגבי התשובה השלילית. כרוביות לבנות קטנות, מוכרים אותם באריזה קפואה בסופר. הפרטנר מאושר, התקבל אישור למתכון המנצח.
אפילו כשהכנתי מסיבת הפתעה לחמי לא עמלתי כך על התפריט. בהכנת התפריט השתתפו מלבד הפרטנר גם ההיגיון הצרוף וזיכרונות מרים של רצפה שחורה וקירות שהובסו על ידי עדת משחיתים. ואולי העיסוק האובססיבי בתפריט במשך שעה בא לחפות על הפחד, איך וכיצד? ובכלל אין לי תוכנית מילוט למקרה נפילת טילים. לפני שתרימו גבה בתמיהה: אז זה מה שאת עושה בימים טרופים אלו? מכינה תפריטים? הרשו לי לסנגר על עצמי.
בעוד מספר שעות משפחה המונה שמונה נפשות עומדת לנחות אצלנו. הכל ביוזמתו של הפרטנר. כשהדי הקטיושות באוויר, עלו זיכרונות הילדות שלו יחד איתם. הפרטנר שגדל באצבע הגליל, חווה על בשרו את האימה והפחד שאוחזים עתה באלפי ילדים. "הקטיושה נפלה בחצר בתינו באמצע השבת, כל הבית רעד", הוא מספר בקול שקט, והילדים סביבו מרותקים. "מצאנו רסיס של קטיושה בסיר העוף".
"ולא פחדת אבא?" שימי מקשה. "את יודעת מה מלי? אנחנו חייבים לארח משפחה מהצפון. אני רק נזכר בחרדות שלי, מה אם תיפול קטיושה באמצע הלילה ולא יהיה היכן להתחבא?". "כן, אמא אנחנו נצטופף ונפנה להם חדר". וכך המשפחה שאמורה להתארח אצלנו ועדיין לא יודעת מכך זוכה לאירוח כיד המלך.
קרובי המשפחה מהצפון קבלו את הצעתנו בשמחה. "הילדים סובלים, את בטוחה שלא יהיה קשה מדי?" לא, אני לא בטוחה, אני כן בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות, להושיט יד מהעורף הבטוח. (בנתיים) בעוד הילדים מעבירים חדרים כדי לפנות את החדר הגדול, התיישבנו להכין רשימת ציוד נדרשת לאירוח.
כשלב ראשון התיישבנו להכין את התפריט. בקפידה סיננתי את המאכלים המועדים לפורענות. אסור להגיש קוסקוס, זה נמרח בכל מקום. מרק? הגשתם פעם מרק לכמות גדולה של ילדים? נס אם תשרדי את המנה שנשפכת ותעמדי מול תחנוני הזאטוטים לתוספת שקדי מרק. לאחר בניית תפריט, ורשימת קניות שכללה, מה לעשות, כמות גדולה של ממתקים העלינו מהמחסן מזרונים, שמיכות וכריות, בעוד מספר שעות הם מגיעים.
סבא גרין בצפון, אנחנו מתחננים אליו שיצטרף אל קרובי המשפחה שעושים דרכם אלינו. "בשום אופן לא", הוא מוחה בתוקף. ואני לא יודעת מה מפחיד אותו יותר, הקטיושות או עדת הילדים שתתנפל עליו. יש לו תפקיד ציבורי בכיר, וההצעה שלנו הייתה אפילו מעליבה בעיניו, שהוא יברח דווקא עכשיו?
בינתיים כאן הכל מוכן, החדר הגדול ערוך למשפחה, הבנות הכינו את חדרן לארח בנות נוספות, והבנים גם כן. חבל שאנחנו נאלצים לארח בנסיבות שכאלה. אני מתרוצצת בין החדרים, דואגת לפרטים הקטנים, מקווה כי הפרויקט לא גדול עלי. במרוצת השבועות האחרונים הייתי לחוצה כיצד נעבור את הקיץ, ואיך נעסיק את הילדים? והיום? המחשבות היחידות שהלב מדווח למוח עטופות בסרט אימהי עליו רשום, רק שלא יקרה כלום.
ברוכים הבאים לשבר הגדול. מעולם לא נפלו חומות של תקווה כמו היום. הלב נשבר למחשבה על המשפחות שהצטרפו לשכול, לפצועים ולנעדרים. המחבלים שתמיד ממתינים להזדמנות לפגוע בנו, גורמים לכולנו להישאר במקום אחד, לגונן בכנפיים מרוטות על ילדינו, לחבוש משקפי שמש של פראנויה. אני מנסה לשלוט בדמעות שעומדות בקצה העיניים.
אני מקפלת ערמת מגבות שנחה על השולחן, הילדים מתרוצצים הלוך חזור. "אני אתן להם לשחק בגולות שלי", אני שומעת את חיים מכריז בקול רם. אני מסתכלת עליו, הילד ששומר היטב על חפציו (אפשר לקרוא לזה פשוט קמצן). הוא יושב על הרצפה, שולף מן המחבוא שבתוך הארון את הקופסא הפרטית שלו שם הוא שומר בקנאות על רכושו, ממאן בתוקף להתחלק עם אחיו.
האוזניים שלי, שמבקשות מלים של תקווה, שמעו אותם ברגע זה ממש. אני יודעת שזה מעבר לכוחי לטאטא בעיות רבות של מדינה שלמה מתחת לשטיח, ואין באפשרותי להעניק תקווה פרטית לכל מי שסובל. אבל בשבילי נורתה ירית התקווה הראשונה באוויר, ופתאום אני יודעת כי יש עתיד לעם ישראל: אם ילד מוותר על הגולות שלו בשעת משבר מבלי שיבקשו ממנו יש תקווה.
הנה, כולם פותחים את השערים וכל הדברים המסובכים נעשים פשוטים ובהירים. והתקווה זורמת לה שם בין הגולות שמתגלגלות בקופסא הפרטית של חיים. בלילה הגיעו החפצים ושלושה ילדים כהקדמה, היום מגיעים ההורים ושלושת הנותרים. יהיה בסדר. אנחנו נשרוד.
