ביקורת משחק: שימו איקס על X-Men החדש

מספרים שאשה אחת, לא חשוב מאיזו עדה, כתבה ספר ושלחה אותו אל הסופר הנודע מארק טוויין כדי שיחווה עליו את דעתו. כשאחרי ימים לא רבים היא קיבלה את הספר עם תגובה צוננת למדי, חמתה בערה בה. היא יצרה קשר עם

 הסופר ואמרה לו "אני יודעת שלא קראת את הספר, משום שהדבקתי את עמודים 30 ו-31 ואני רואה שהם עדיין דבוקים זה לזה".

תגובתו של הסופר היתה "אינני צריך לאכול את כל הביצה על מנת לדעת שהיא סרוחה".

ההבדל בין עבדכם הנאמן למארק טוויין הוא שבעוד הסופר הנודע היה חכם מספיק בשביל להשליך את הספר מעליו, כותב שורות אלה היה בטוח שהמצב עומד, ממש אוטוטו, להשתפר.

הרי מדובר במשחק X-Men, וכולם יודעים שהמשחקים האחרונים מהסדרה הזו היו לא רעים בכלל. לפיכך, זה אך הגיוני שאחרי חבלי הלידה של השעות הראשונות, יהפוך X-Men: The Official Game לפצצת הנאה שתשכיח את גמר המונדיאל מזכרוני.

יכולותיה הטלפתיות לבורא, ועכשיו כולם עצובים נורא.

איך יודעים את זה? כי כבר בהתחלה רואים את Wolvernie עם מבט נוגה וכתוב שהוא נורא עצוב. מצד שני, כשהאלי ברי מטופפת לידך עם בגדים צמודים, העצבות נמוגה די מהר.

רק כדי להתחלף בעצבים ובתסכול. שלי. למעשה, המשחק הזה כמעט והצליח לגרום לי להטיח את ראשי ב-Playstation 2 שלי, תוך ידיעה ששבירה של אחד משני האלמנטים האלה יגאל אותי מייסורי.

אבל לפני שנכנס לתהומות הייאוש, נבהיר שמדובר במשחק פעולה מגוף שלישי, המאפשר לנו לשלוט בשלוש דמויות מהקומיקס (והסרטים): Wolverine, Ice Man ו-NightCrawler. האחרון הוא בחירה מוזרה למדי, בעיקר משום שמקומו נפקד מהסרט השלישי, אבל לא נתעכב על זוטות.

מכות. זה בעצם העניין שלשמו התכנסנו פה. אכן, במערכת הקרבות הושקעו זמן ומאמצים מרובים. שמועות מספרות על קורסים חשובים בנושא "אינטליגנציה מלאכותית - למה זה טוב?", כמו גם ימי עיון על "למה יש בשלט של ה-PS2 כל כך הרבה כפתורים? בואו נעשה משחק שמצריך רק כפתור אחד!".

השיעורים הללו מיושמים היטב בשטח - אני חושב שמאז שהלכתי מכות עם הילדים שהיו איתי בגן, לא ראיתי

. מצד שני, כמה תחכום צריך, כשהאוייבים שלנו הם ממילא כמה מהיצורים הטיפשים ביותר שלא הצליחו להכנס לכנסת ישראל?

כדי להמחיש את הזוועה, הכי טוב היה להכריח אתכם לצפות בי משחק, אבל לדעתי צעד כזה נוגד את אמנת ז`נווה. במקום זה, אני אנסה לחלוק אתכם את אחת החוויות שגרמו לי לחשוב ברצינות על ריסוק הטלוויזיה לרסיסים.

קחו דוגמה אחת טובה: כבר מהחלק הראשון של המשחק. NightCrawler ו- Colossus יוצאים למשימה שכוללת השמדה של מערכת מחשב. הבעיה היא שכל אחד מהרכיבים שצריך להחריב נמצא מאחורי שדה מגנטי. מה עושים?

Colossus אומר לנו: "יאללה, תן לי את האפשרות לפרק את הלוח". מכיוון שאנחנו כנועים, נחמדים ומתים לסיים את המשחק הנורא הזה, אנחנו מצייתים. לפיכך, אנחנו קופצים על כארבעים צינורות, עד שאנחנו מגיעים לפתח המוביל אותנו למסדרון בו נמצאים לוחות הפיקוד שאחראים על השדות המגנטיים.

בדרך אנחנו פוגשים איזה טמבל עם טיל כתף. בקלילות מרשימה אנו חומקים מהטיל ומחסלים אותו ואת שאר היצורים (כלומר, עוד אחד. מקסימום שניים). במקרה שנפגענו יש ללחוץ על L2, עד שאנחנו מבריאים לגמרי, ואז נוכל להקיש על על לוח הבקרה שמבטל את השדה המגנטי.

הצרה היא שאותו Colossus הוא אמנם נורא חזק, אבל הוא בכל זאת לא מצליח להתמודד עם היצורים הנורא טיפשים והחלשים. לכן, עלינו לרוץ בחזרה ולעזור לו לפני שהוא מתפגר. בהנחה שנחלנו הצלחה - הוא ירסק את רכיב המחשב באגרוף קליל (כי הרבה יותר קל לפרק גוש ברזל באגרוף מאשר להדוף איזה אימבציל עם שוקר חשמלי).

עכשיו נותרו רק עוד שלושה רכיבי מחשב כאלה, מה שאומר שהתהליך חוזר על עצמו, בצורה מדוייקת, רק עוד שלוש פעמים. מזל שלא עוד 30.

אז איך נלחמים? כפתור אחד הוא אגרוף, הכפתור השני הוא בעיטה. ובזה מיצינו את מערכת המכות. אה. רגע. יש קומבואים. עם Wolverine, לחיצה על בעיטה ולאחר מכן על אגרוף תביא לנגיחה עוצמתית שתפיל את רוב היריבים (מאוד מזכיר בלמים איטלקיים בגמר המונדיאל). וזו עוד דוגמא לאחד הקומבואים החזקים במשחק.

הבעיה האמיתית היא שלמעט מקרים מיוחדים, היריב לא עושה שום דבר על מנת לחמוק מהמהלומה המתקרבת, ודוגל בשיטה ההתקפית: לא משנה מה השחקן עושה - תמשיך לירות. אחרי שלוש שניות הוא מת, אבל בזמן הזה הוא יורה עלי בצרורות (בדיוק מפתיע!), וכל שיש לי לעשות זה להמשיך ולרוץ לעברו. אי אפשר להתגונן. אי אפשר להתחמק. אפשר רק להתעצבן, ולצפות במד הבריאות הולך ונעלם.

דרך אגב, הקרבות נגד הבוסים מגוונים באותה מידה. מקסימום - צריך לעשות איזו פעולת הגנה פה ושם, אבל אתגר? הגזמתם.

בניגוד ל-Wolverine, שעמו המשחק הוא משמים ובנאלי ביותר, עם Ice Man או NightCrawler המשחק משתדרג הודות ליכולותיהם המיוחדות. Ice Man גולש על הקרח שלו והמסכים בכיכובו דומים למשחקי Sonic עם כל מיני פניות ומעבר דרך נקודות ציון, בתוספת ירי של כדורי קרח פה ושם. NightCrawler ניחן ביכולת לשגר את עצמו לכל נקודה במסך, כך שלא תמיד חייבים לרוץ.

חוץ מזה, הוא גם יכול לצוץ מאחורי אויב שאינו חושד שממש מאחוריו יש מישהו בצבע סגול. היתרון הגדול ביותר של היכולות האלה הוא הגיוון לעומת ה"אגרוף-בעיטה" של Wolverine, אבל גם הן לא ממש גרמו לדופק שלי להאיץ. לא מהסיבות הנכונות, בכל אופן.

ההתעללות בשחקן נמשכת גם בחזית הגרפיקה. סביבות המשחק כל כך חוזרות על עצמן, עד שמאוד קל להתבלבל ולאבד את הכיוון. אני מדבר על חפיפה מושלמת, עד לרמת הצינורות המשתרבבים מהקירות.

נוסף על כך, הן לא נראות טוב במיוחד, ולצדן גם הדמויות נראות רע, זזות רע ומגיבות רע. העיקר לשמור על אחידות. יופי שהדמויות הראשיות, וכן הפרופסור X, מדובבות על ידי השחקנים האמיתיים - בדיוק על דברים כאלה נאמר: "נזם זהב באף חזיר"...

קיימים משחקים שלא מספקים לשחקן שום הנאה. יש אפילו כאלה שגורמים לו סבל. לעזאזל, כבר פגשתי משחקים כל כך גרועים שגרמו לי לפרצי צחוק, אבל לכל הרוחות, איפה עובר הגבול?! X-Men: The Official Game הוא אחד המשחקים הגרועים שפגשתי מזה זמן רב.

מדובר במשחק שהמעלות היחידות בו מונות את טמפרטורת הגוף של השחקן שמרגיש את עצביו גואים. הפעם, זה אפילו לא צפוי, מכיוון שמשחקי X-Men האחרונים היו ממש בסדר. היי, מה עם מידת הרחמים? האם אין מספיק סבל בעולם??

ידיעות וסקירות משחקים נוספות מתפרסמות באתר vgames.co.il