ביקורת משחק: המסע בזמן של האחים מריו

כשחושבים על מריו, חושבים על קפיצות, זינוקים, ופלטפורמות. משחק תפקידים מבוסס תורות הוא לא בדיוק הדבר הראשון שעולה לראש, ובכל זאת, בלי ששמנו לב כבר יש חמישה כאלו. בתחילה היה Super Mario RPG שפותח על ידי Square ויצא ב-1996 ל-SNES, והתגלה כשילוב מוצלח ביותר בין משחקי פלטפורמה לתפקידים.

מאז התפצלה הסדרה לשניים: זוג משחקי Paper Mario של Intelligent Systems, ל-N64 ול-Gamecube, וסדרת Mario & Luigi של Alphadream, שהיא מעין סדרה מקבילה לקונסולות הניידות של נינטנדו, ה-GBA ועכשיו הדי-אס.

Mario & Luigi: Superstar Saga, המשחק הראשון בסדרה, היה משחק תפקידים משובח ביותר ששם דגש על פאזלים סביבתיים הדורשים שיתוף פעולה בין דמויות, קרבות מלאי פעילות והומור מטורף.

Mario & Luigi: Partners in Time שגם הוא יצא זה לא מכבר, מנסה לשדרג את הנוסחה המנצחת עם סיפור מטורף יותר, מספר כפול של דמויות לשליטה ושימוש יצירתי וחכם במסכים הכפולים של קונסולת ה-DS.

סיפורינו מתחיל כשפרופסור E. Gadd המטורף במקצת, מציע לנסיכה פיץ` להיות זו שתנסה לראשונה את מכונת הזמן החדשה שבנה. פיץ` הנלהבת מסכימה, ויוצאת לטיול בעברה של ממלכת הפטריות. באותו זמן בדיוק, כלומר כמה עשרות שנים בעבר, ה-Shroobs, גזע של אנשי פטריות סגולים ומבחילים מהחלל החיצון מחליטים לפלוש לממלכת הפטריות ולעשות אותה לביתם החדש.

במקרה הם נתקלים בנסיכה פיץ` שבדיוק הגיעה מהעתיד ואיך לא, חוטפים

 אותה. הם גם גונבים את מקור הכוח של מכונת הזמן – כוכב הקובלט רב העוצמה – ומנפצים אותו לשש חתיכות, מה שגורם להופעתם של חורי זמן ברחבי הממלכה, שמחברים בין העבר להווה.

האחים מריו כמובן, לא זקוקים ליותר מדי תירוצים כדי לצאת להרפתקה, והם קופצים לאחד מהחורים האלו. בצד השני, בעבר, הם פוגשים את עצמם – כלומר את הגרסאות הצעירות של מריו ולואיג`י.

במקום לברוח כל עוד נפשם בם, כמו כל אדם נבון שראה את סרטי "בחזרה לעתיד", הם נושאים את עצמם על הכתפיים ומאחדים כוחות עם עצמם על מנת להציל את הנסיכה, ואת הממלכה כולה מידי נסיכת ה-Shroobs המרשעת. כבר אמרתי שהסיפור די מטורף, נכון?

מה קורה, אחים שלי?

המשחק מזכיר מאוד את קודמו, רק שבמקום שתי דמויות, אנחנו שולטים בארבע בכל רגע נתון. למעשה, אנחנו שולטים בכל זוג אחים בנפרד, כשכל אחד מכפתורי הפנים של ה-DS שולט באח אחר. כלומר, הכפתורים A ו-B שולטים בקפיצות של מריו ולואיג`י המבוגרים, ו-X ו-Y שולטים בצעירים. החיצים שולטים רק באח המוביל, מריו בשני המקרים, כשלואיג`י עוקב אחריו.

אם זאת, כדי לקפוץ כאמור, צריך ללחוץ על שני כפתורים, בדרך כלל במרווח זמן קצר אחד מהשני. זה קצת מבלבל בהתחלה, בעיקר למי שלא שיחק במשחק הראשון בסדרה, אבל די מהר מתרגלים. אם נצמיד את שני זוגות האחים, הבוגרים ירימו את הילדים וישאו אותם על גבם, והם יעברו לתפקד כזוג אחד. זה טוב כדי לזוז ממקום למקום, ובקרבות, אבל כדי לפתור את רוב החידות הסביבתיות שבמשחק נצטרך להפריד אותם.

עיקר המשחק - חוץ מהקרבות, אליהם נגיע בהמשך - הוא החידות האלו. הן

 בדרך כלל לא מאוד מסובכות אבל בנויות היטב, ויש מגוון רחב מאוד של פעולות שעומדות לרשותנו, כך שהן לא חוזרות על עצמן יותר מדי.

ה"חידה" הפשוטה ביותר שבה ניתקל, היא פשוט פתחים קטנים שאליהם לא נוכל להיכנס. במקרה הזה פשוט נוריד את מריו ולואיג`י הזאטוטים, שיכנסו לשם בלי קושי, וכנראה ימצאו שם משהו שיעזור לנו להתקדם.

בדומה לכך, ישנם גם מקומות שגבוהים מדי מכדי לקפוץ אליהם, ואז נוכל להשליך לשם את הילדים מגבם של המבוגרים. בהמשך נלמד עוד שלל יכולות שיעזרו לנו בדרך, כמו קפיצת טורנדו שיכולה לעזור לאחים הבוגרים להגיע רחוק יותר, או להעיף את הצעירים גבוה באוויר ולגרום להם לדאות לאיתם אל הקרקע. או פטישים שהצעירים מקבלים, ושמאפשרים להם לחפור באדמה ולעבור מתחת לשערים נעולים.

האחים הבוגרים מקבלים גם יכולת לחבור יחד לצורת כדור, כדי להתגלגל מהר ממקום למקום, או למעוך את הקטנים ולהשטיח אותם כך שיוכלו להיכנס לחרכים צרים. בכל משחק אחר זה היה נשמע אכזרי משהו, אבל כאן זה מרגיש טבעי לחלוטין. או שאני סתם איש רע.

כאן גם בא לידי ביטוי השימוש המעניין שהמשחק עושה בשני המסכים. לעיתים כששני זוגות האחים ייפרדו, נשחק בכל זוג במסך משלו, כשפעולות במסך אחד ישפיעו על המתרחש במסך השני. לדוגמה, אנחנו מגיעים לדלת נעולה, שלידה נמצאים קפיץ וכפתור, וזורקים את הצעירים על הקפיץ, שמקפיץ אותם לאזור אחר הנמצא במסך העליון.

שם אנחנו מורים להם ללחוץ על כפתור שגורם לבלוק להופיע במסך התחתון. חבטה בבלוק עם ראשו של מריו תגרום לדלת להיפתח, ונוכל להמשיך הלאה. זו רק דוגמה פשוטה יחסית. במהלך המשחק ניתקל בהרבה קטעים בסגנון, רובם יותר מתוחכמים. כששני זוגות האחים נמצאים באותו מסך, אז על העליון מוצגת מפה שימושית למדי, שמראה את האיזור שבו אנחנו נמצאים, את מיקומנו בו, ומיקומם של חפצים בעלי עניין.

כמובן שאנחנו לא סתם מסתובבים לנו להנאתנו ופותרים חידות. יש גם אויבים ששורצים בכל פינה ושאותם צריך להכחיד מהעולם. כאן נכנסת לתמונה מערכת הקרבות המצוינת של המשחק. האויבים מיוצגים על ידי דמויות יחידות שנפגוש בעולם, ומגע באויב או קפיצה עליו יובילו לתחילת הקרב, כשקפיצה תביא להתקפה מוקדמת שלנו, אם לא מדובר באויב עם שפיץ על הראש.

כאשר נפתח מסך הקרב נראה שלכאורה, מדובר כאן בקרבות כמו בכל משחק תפקידים אחר. נילחם באויבים תור אחרי תור ונצבור נקודות ניסיון שיעלו אותנו ברמות ויחזקו אותנו בשלל תחומים, כמו כוח, מהירות, הגנה, ושפם. כן, שפם. מסתבר שככל שיש לנו שפם יותר מרשים כך נקבל הנחה גדולה יותר בחנויות.

עם זאת, שלא כמו ברוב המשחקים מבוססי התורות, כאן הקרבות הם מלאים אקשן. לדוגמה, לא מספיק לבחור לקפוץ על האויב, צריך גם ללחוץ על הכפתור המתאים בדיוק ברגע הנחיתה עליו כדי להסב את מלוא הנזק. כשארבעת האחים ביחד זה אפילו יותר מסובך.

כדי לתקוף עם פטיש למשל, יש לבחור את ההתקפה, ואז ברגע המתאים ללחוץ על הכפתור של מריו כדי להרים את מריו הצעיר עם הפטיש באוויר, ואז על הכפתור של מריו הצעיר כדי להנחית את המכה. ישנן גם התקפות שכוללות את כל ארבעת האחים יחד, שאותן נבצע באמצעות חפצים מיוחדים שנמצא או נקנה.

ההתקפות האלו עוצמתיות במיוחד, וגם יותר קשות לביצוע. גם לא בתורנו הקרבות אינטראקטיביים להפליא. כשהאויב תוקף אנחנו יכולים, בעזרת תזמון מתאים, להתחמק מההתקפה, או אפילו לבצע מתקפת נגד.

מה שהופך את כל העסק לעוד יותר מעניין הוא שלכל אויב יש את סט ההתקפות הייחודיות לו, עם סימנים ואנימציות שצריך להכיר כדי להתגונן מפניהן כראוי. לכן, סביר להניח שבפעמים הראשונות שנפגוש אויב חדש לא נצליח להתחמק מכל ההתקפות שלו, ונצטרך ללמוד את אופן התנועה שלו ומהירותו.

ישנם גם אויבים עם אנימציות טריקיות במיוחד, שאפילו בפעם המאה מהווים אתגר. העובדה שחלק נכבד מהאנימציות האלו מתרחשות גם במסך העליון לא מקלה על העניינים, במיוחד נגד הבוסים, שהבסתם כרוכה בדרך כלל בטריק מחוכם כלשהו, ולאו דווקא בהסבת נזק רב.

חוץ מחידות מעניינות וקרבות מלאי אקשן, יש לנו גם סיפור נחמד ומושקע למדי, עם דיאלוגים שנונים במיטב המסורת של נינטנדו בשנים האחרונות. המשחק אמנם פחות מצחיק מקודמו, בעיקר בשל היעדר ההומור העצמי שאפיין אותו מאוד, אבל גם כאן יש לא מעט קטעים משעשעים, בעיקר באינטראקציות השונות בין האחים מריו לבין עצמם.

ישנן גם סצינות קישור שעושות שימוש חכם בשני המסכים כדי להראות לנו התרחשויות במקומות שונים או נקודות מבט שונות על המתרחש, עם חיצים שימושיים שיגידו לנו לאיזה מסך להפנות את מבטינו.

הגרפיקה במשחק נפלאה, עם דו מימד צבעוני ואנימציות מפורטות ומרובות פריימים. ישנם אפילו כמה אפקטים מרשימים למדי, במהלך הקרבות וגם מחוצה להם. גם הסאונד נהדר, עם פס קול שמזכיר לעיתים נעימות נשכחות ממשחקי עבר של מריו, אבל לרוב מצוין בזכות עצמו, ודיבוב משעשע ביותר. אמנם מדובר בעיקר בכמה משפטים בג`יבריש דמוי איטלקית שחוזרים על עצמם, אבל זה אף פעם לא מפסיק להצחיק.

לסיכום, Mario & Luigi: Partners in Time הוא עוד משחק ברשימה המתארכת של משחקי חובה ל-DS. באמת שאין כאן כל-כך על מה לחשוב. אם יש לכם DS, אין סיבה שלא יהיה לכם את המשחק הזה.