שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    כשטועם תרנגול הודו מפירות עץ הדודו
    עץ הדודו קרוי על שם העוף הנכחד, ובעצמו עמד להיעלם מן העולם. כשנתגלה בשנת 1973, נותרו רק שלושה עשר פרטים זקנים ממנו, אשר גילם עלה על שלוש מאות שנה. העצים הללו יצרו אמנם פירות וזרעים, אך הזרעים לא נבטו משום מה. האקולוג סטנלי טמפל ביקש לחקור מדוע עצי הדודו שהיו נפוצים מאד ביערות מאוריציוס, עד לפני כמה מאות שנים, נכחדו כמעט לגמרי. תרנגולי הודו התבקשו גם הם לסייע בידו
    אצל מרבית מיני הצמחים, מופצים הזרעים למרחק רב, כדי להפחית את התחרות בינם לבין עצמם ובינם לבין צמח האם. הרוח היא אחת הדרכים להפצה, ובמהלך האבולוציה הותאם אליה מבנה הזרעים. ישנם זרעים זעירים וקלי משקל כמו אצל הסחלבים שמוסעים הרחק כמו אבק ברוח. ישנם בעלי ציציות כמו זרעי הסביון, שפועלים לפי עקרון המצנח. ישנם זרעים משוחלפים דוגמת התלתן, שבנוי בצורת שלפוחית וכך גדל נפחו ביחס למשקלו, ומאפשר לרוח לשאת אותו ביתר קלות. ישנם מכונפים כמו אצל האדר, כך שתתאפשר נפילתם לאורך זמן ממושך, עד שיגיעו ארצה. לפעמים יחידת התפוצה היא הצמח עצמו כמו במקרה של עכובית הגלגל, אשר ניתקת מן האדמה ובעזרת הרוח מתגלגלת על פני המרחבים.

     

    צמחים הגדלים סמוך למים יכולים להפיץ את זרעיהם באמצעות זרמי המים, כמו אגוז הקוקוס המותאם לציפה, הודות לדופן הפרי המלא אוויר. זרעים מסוימים מכוסים ברקמת שעם המאפשרת להם לצוף כמו אצל חבצלת החוף. ישנם צמחים בעלי מנגנון הפצה עצמי כמו ירוקת החמור, הזורק בלחץ את הזרעים לכל עבר עם התבשלות הפרי. נגיעה קלה ביותר בפרי מתיזה את המוהל עם הזרעים אף למרחק של שבעה מטרים. זרעי מקור החסידה מתנתקים מן הפרי הבשל כשהם יבשים ומסתלסלים. "המקור" שסופג לחות, מתיישר מחדש ומסתלסל כשהוא מתייבש, וכך, חוזר חלילה עד שהוא מתברג לתוך הקרקע.

     

    תופסים טרמפ על בעלי-החיים

     

    הצמחים מפיצים את הזרעים גם באמצעות בעלי חיים. זרעים עטויי דרבנות נצמדים לחלקי גוף חיצוניים ומוסעים הרחק מצמח האם, עד אשר מסירות החיות מעליהן את הטרמפיסט הזר. זרעים גם נאספים על ידי נמלים ומכרסמים, ומועברים לתוך קיניהם, שם חלקם מצליחים לנבוט בתוך המחילות המוגנות. חלק מהזרעים נאכלים ביחד עם הפרי בתקווה שיופרשו ללא פגע, ויוכלו לנבוט היכן שהחיה הפרישה אותם. לא פעם מתעכלים מרבית הזרעים הנאכלים, ולצמח לא נותר אלא לשנות את השיטה כי אחרת לא ישרוד עוד. האבולוציה יכולה להביא לשינוי האסטרטגיה ולמנוע את הפצת הזרעים על ידי אכילת הפירות, בכך שיהפכו להיות רעילים כמו אצל הקיקיון. האבולוציה יכולה גם להביא לשינוי הטקטיקה כפי שקרה אצל עץ הדודו.

     

    עץ הדודו (Sideroxylon grandiflorum) קרוי על שם העוף הנכחד, ובעצמו עמד להיעלם מן העולם. כשנתגלה באי מאוריציוס אשר באוקיינוס ההודי בשנת 1973, נותרו רק שלושה עשר פרטים זקנים ממנו, אשר גילם עלה על שלוש מאות שנה. העצים הללו יצרו אמנם פירות וזרעים, אך הזרעים לא נבטו משום מה. החוקר סטנלי טמפל ביקש לחקור מדוע עצי הדודו שהיו נפוצים מאד ביערות מאוריציוס, עד לפני כמה מאות שנים, נכחדו כמעט לגמרי.

     

    כדי להשיב על השאלה היה על טמפל (Stanley Temple) לשחזר את הרקע ההיסטורי של האי. בשנת 1601 גילו המתיישבים ההולנדים במאוריציוס את הדודו האפור (Raphus cucullatus). היה זה עוף שלא הצטיין בבינה יתרה, גדול במקצת מתרנגול הודו, גופו היה כבד, רגליו היו עבות, כנפיו היו קצרות, והוא לא היה מסוגל לעוף. עם נתונים קשים כאלה, אין פלא שהדודו נכחד עד מהרה בידי המתיישבים עצמם, ובידי חיות הבית שלהם, כמו כלבים וחתולים, אך בעיקר חזירים, שטרפו את הביצים ואת העופות הצעירים. לטמפל התברר שמאז שעוף זה נעלם מיערות מאוריציוס (1681), לא נבטו עוד זרעי עץ הדודו.

     

    הדודו היה צמחוני ואכל בעיקר פירות וזרעים, ובהם כנראה גם את פירותיו של עץ הדודו. טמפל הניח את ההיפותזה שזרעי העץ יכלו לנבוט, רק לאחר שהיו נשחקים במערכת העיכול של העוף. בהיעדר הדודו על האי, לא יכול היה לצמוח דור חדש של עצים, ועץ הדודו כמעט שנכחד. את התלות שבין נביטת הזרעים לבין קיומו של העוף הסביר טמפל כך: לזרעי פרי הדודו יש קליפה פנימית עבה מאד, שככל הנראה התפתחה בתגובה לשחיקתם בזפק של הדודו. כאשר היה הדודו ניזון מן הפירות, היו קליפות הזרעים הקשות נשחקות בזפק, והזרעים השחוקים שהפריש, יכולים היו לתפוח ולנבוט.

     

    כלומר, במקום לבחור באסטרטגיה שונה להפצת הזרעים, המשיך עץ הדודו להפיץ את זרעיו באמצעות בעלי חיים, אך עשה זאת בטקטיקה אחרת: כדי להגן על העובר המצוי בזרע, התפתחה קליפת פרי נוקשה שלא אפשרה לזרעים לתפוח עוד ולנבוט בתנאים רגילים. הם יכלו לנבוט רק לאחר שנשחקה קליפת הפרי בדרך כלשהי, ובמקרה דנן, בזפקו של העוף. יתכן גם, שזרעי הפרי היו בעלי קליפה קשה מלכתחילה, אך לא קשה מדי, והדודו היה בולע את הזרעים כפי שעופות בולעים אבנים קטנות, כדי לשחוק את המזון המצוי בזפק. כתוצאה מן הברירה הטבעית, התפתחה קליפה עבה למדי עד כי העובר בזרע לא יכול היה לנבוט, אלא אם נשחקה הקליפה בזפקו של הדודו.

     

    הניסוי הוכיח את ההשערה

     

    כדי לבדוק הנחה זו האכיל טמפל תרנגול הודו בפירות העץ, ומצא כי מתוך שבעה עשר פירות נהרסו בזפק שבעה. עשרה פירות הופרשו כשהם שחוקים, ומתוכם נבטו שלושה. מכאן הסיק כי אכן, שחיקת קליפת הפרי בזפק העוף היא המאפשרת את תפיחת הזרעים ונביטתם. לאחר שנתברר שגם תרנגולי הודו שוחקים את הזרעים בעכלם אותם, אפשר היה להציל את העץ מכליה.

     

    השם דודו מקורו במילה הפורטוגזית "doudo" שפירושה שוטה. כך קראו לו הפורטוגלים כשגילו את האי בשנת 1505, משום שהיה איטי, ולא חשש מבני האדם ומחיות הבית שהביא עימו לאי. אולם, מסתבר שמי שהיה שוטה, היה דווקא האדם שהכחיד עופות מקסימים אלה מן העולם, ומלבד הכחדת העוף, הכחיד כמעט לגמרי גם את עץ הדודו הנהדר. 

     

    היו חוקרים שטענו כי אולי מין של צב שנכחד גם באותה תקופה, הוא האחראי לשחיקת הזרעים, אך טענתם לא נתקבלה. השם המדעי הקודם של הדודו האפור היה Didus ineptus. השם המדעי הקודם של עץ הדודו היה Calvaria major. המילה Calvaria בלטינית פירושה גולגולת, ומשמעות נוספת באה לה מן המילה גולגלתה - אותה גבעה בירושלים העתיקה בה ישו נצלב. כל זאת לגבי מי שתהה אודות הקרבה בין המילה האנגלית Calvary לשם הסוג הקודם של העץ.  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רויטרס
    תרנגול הודו, אוהב פירות עץ דודו?
    צילום: רויטרס
    מומלצים