בראד ליף: "הקטיושות גורמות לי להרגיש שוב ישראלי"

שבע שנים אחרי שיצא מנמל התעופה בן גוריון בדרכו לארצות הברית, נדירים הם המקרים בהם משתלבים הזכרונות מישראל ביומיום של בראד ליף. מציאות יומיומית צפופה ודי אינטנסיבית כקבלן בנייה ומאמן כדורסל בבית ספר תיכון לא מותירה לו יותר מדי זמן חופשי. ובכל זאת, בימים אלה, כשגבול הצפון שוב גועש, הזכרונות והנופים המוכרים עולים ומבצבצים להם מתת המודע וכך גם רגשות ההזדהות, אותם הוא מבקש להביע בראיון בלעדי ל-ynet.

למרות שליף סיים את הקריירה שלו ב-1999 כעוזר מאמן במכבי תל אביב, הוא עדיין נחקק בזיכרון כסמל של צפון הארץ. המתאזרח האמריקני שהפך ליקיר קרית שמונה, מטולה וקיבוצי הצפון שהה באזור תריסר שנים והיה השחקן המרכזי בעלייתה של הפועל גליל עליון לצמרת הכדורסל הישראלי, ולאחד מסיפורי ההצלחה הבודדים שהצליחו לצמוח לצד השליטה של מכבי תל אביב. מעבר לכך, ליף היה מקור לגאווה עבור התושבים המקומיים. ליף אולי לא מתגעגע, אבל בהחלט חושב עליהם. במיוחד בזמנים קשים אלו.

ליף. "הגענו לכפר גלעדי ופשוט נשארתי שם 12 שנים" (צילום: יוסי רוט)

"אני ואשתי צופים בטלוויזיה כמעט שלוש שעות ביום", מספר ליף מביתו שבסן דייגו. "הבטן שלנו מתהפכת כשאנחנו רואים את הנעשה בגליל ובצפון מדינת ישראל. יש לנו כל כך הרבה חברים בקרית שמונה והסביבה, ולמרות שלא ממש שמרנו איתם על קשר, אנחנו כל כך דואגים. זה ממש כואב לנו. יותר מזה, החדשות גורמות לך לרצות לחזור. לרצות לעמוד לצד התושבים. אני מרגיש חלק מזה. להרגיש שוב ישראלי".

האמת היא שליף הוא אכן ישראלי וברשותו דרכון שמוכיח זאת, למרות שהוא בעצמו אינו ממש יודע כיצד השיג אותו. "האמת, איני יודע כיצד הפכתי לישראלי", מודה ליף בן ה-46 בנימה נבוכה משהו. "הדברים התנהלו אחרת לגמרי בזמנו. אני לא ידעתי דבר לפני שקיבלתי את הדרכון".

מפתיע למדי, אבל הלך הרוח ה'קלולסי' הזה הביא אותו לגליל ולמעשה השאיר אותו שם לאורך השנים. תקופה שהתחילה בקיץ 1982 - ימים ספורים אחרי פריצת מלחמת לבנון, שבועות מעטים אחרי שסיים קריירה כסופרסטאר במכללת אוונסוויל שבאינדיאנה ונבחר בדראפט באותה שנה בידי אינדיאנה פייסרס. "אחרי שנחתכתי מהפייסרס, קיבלתי טלפון ממישהו שהציע לי להגיע לישראל", מספר ליף, "לא הכרתי את הבן אדם, לא ממש ידעתי על מה מדובר, אבל השבתי מיד בחיוב ותוך שבוע הייתי במטוס בדרך לישראל".

קלולס של ממש. למרות שידע על הלחימה בצפון, תיאר לעצמו שהגיע לשקט היחסי של תל אביב - הנחה שהתפוגגה זמן קצר לאחר נחיתתו בנתב"ג. "לא פחדתי להגיע לישראל, כי נאמר לי שאשחק בתל אביב", מספר ליף, אז שחקן צעיר בן 22. "נחתתי בישראל, נציגים של הקבוצה אספו אותי ברכבם ויצאנו משדה התעופה. הנסיעה לקחה שעות על גבי שעות, אז שאלתי את האנשים. 'חשבתי שהשדה מרוחק רק עשרה קילמוטרים מתל אביב?'. בינתיים ראיתי את הנוף משתנה. מסביב רק ירוק ואין סימן לעיר. הגענו לכפר גלעדי ופשוט נשארתי שם 12 שנים".

השנים הראשונות לא היו קלות לליף, שנדרש להתמודד עם איום הקטיושות והריקושטים של הלחימה מעבר לגבול והתקשה אף יותר בהתמודדות עם הבידוד בקיבוץ בצפון. "לא היה לי קל להתרגל לחיים בצפון. הרגשתי מבודד, לא הכרתי אף אחד ולא היה לאן לצאת. למזלי, כל מה שעניין אותי היה כדורסל. הם נתנו לי הזדמנות ולכן נשארתי, למרות השעמום, למרות שחוויתי לא מעט לילות מפחידים תחת איום הקטיושות. בסופו של דבר, מעולם לא שקלתי לעזוב. הפעם היחידה שזה קרה, היתה ב-1999 כשפרשתי וחזרתי לארה"ב (יש לציין שליף נדד ליוון והתאמן שם בזמן מלחמת המפרץ)".

"הדברים התחילו להיראות טוב יותר מבחינתי ב-1984, כשאשתי הצטרפה אלי בישראל", נזכר ליף. "הרגשתי פחות לבד, ומצד שני, השתנתה גם ההנהלה. עמית גל הגיע ודברים התחילו לזוז בכיוון הנכון. הרגשתי שיש עתיד לקבוצה ונראה לי שגם המעמד שלי בין האוהדים ובישראל כולה עלה. התחלתי להרגיש בבית".

ובאמת, כפי שרבים מבין עכברי הכדורסל הוותיקים ושחקנים רבים שהיו פה, בשנים אלו חל שינוי בכדורסל הישראלי וליף היה אחד מהמובילים שלו. "כשהגעתי הכדורסל הישראלי לא היה ממש מקצועני. מלבד מכבי ת"א, כל הקבוצות התנהלו בחובבנות וכך גם הגליל, אולם עם הזמן, אני ואמריקנים אחרים שהגיעו הפכנו את הליגה לתחרותית יותר. גם הקבוצה שלנו השתפרה מאוד והפכה לכוח של ממש והצלחנו לזכות בגביע פעמיים, ב-1988 וב-1992".

עם כל הכבוד לשני הגביעים, ההישג הגדול ביותר של ליף היה הזכייה באליפות ב-1993 על חשבונה של הפועל ת"א, אחרי ניצחון חד פעמי בפלייאוף על מכבי ת"א בסדרת חצי הגמר. "זה דבר שלא אשכח אף פעם, זאת היתה הפיסגה", מתענג ליף, "היתה לנו קבוצה ממש טובה, קבוצה מיוחדת והיתה לנו כימיה. גם לא פחדנו ממכבי, כי במשך חמש שנים ברציפות בעטנו להם בישבן כשהם התארחו אצלנו בכפר בלום. עם יתרון ביתיות בפלייאוף לא היתה לנו סיבה לחשוש".

מזרחי. "הוא עדיין מנהל את מכבי? בן כמה הוא כבר?" (צילום: ראובן שוורץ)

- ובכל זאת, מה עם אפקט ההרתעה של מכבי?

"היינו ארבעה אמריקנים איכותיים - אנדרו קנדי, מייק גיבסון, סטיב מאלוביק ואני - ועלינו מכבי לא עשתה יותר מדי רושם. דורון שפר היה מאוד צעיר אז ולא קלט עדיין את העניינים הללו של לשחק מול מכבי. חוץ מזה, היתה להם קבוצה די גרועה בזמנו והם ידעו שכשהם עולים לגליל יש להם סיבה לפחד. נוצרו פה כל התנאים לעשות זאת. מבחינתי, ההישג הגדול יותר היה הניצחון על הפועל ת"א בסדרת הגמר, כי היא היתה קבוצה הרבה יותר טובה. בסוף גם נגענו בתואר, זה היה פנומנלי. אני זוכר את כל הקהל פורץ למגרש. זה היה מטורף. בשביל זה עבדנו כל כך קשה".

היה זה רגע השיא בקריירה המפוארת של ליף ובתולדות הפועל גליל עליון, אולם מיד אחריה הגיעה המפלה הגדולה של הקבוצה, כשהפסידה לאלופה האנגלית גילפורד קינגס בסיבוב הראשון של גביע אירופה לאלופות. "זאת היתה הנקודה שסימנה את תחילת ההתפוררות של הקבוצה. שפר עזב לקונטיקט ואנחנו לא הצלחנו להמשיך את ההצלחה. מכאן ואילך דברים התחילו להתערער", אמר ליף, שבסופו של התהליך, ב-1995, עזב את הגליל. הפעם הוא הצליח להגיע לתל אביב, כדי לסיים את הקריירה במדי הצהובים.

"זו היתה החלטה עסקית, אבל היא לא היתה כל כך קלה", סיפר ליף. "עם זאת, ברגע שאתה עובר למקום מסוים, אתה משנה את הנאמנות שלך למי שמשלם את המשכורת. אמנם ידעתי שאצטרך להילחם על דקות משחק, אבל הייתי מוכן לכך והעובדה היא שכשהייתי יעיל, קיבלתי את ההזדמנויות". בשנתו האחרונה במכבי קיבל גם הזדמנות להתנסות כעוזר מאמן האלופה, תחת פיני גרשון - אותו מאמן תחתיו שיחק בעונה המופלאה ב-1993. "כשחקן, נהניתי מאוד לעבוד בשביל פיני, שהוא מאמן של שחקנים. הכי נוח בעולם", קובע ליף, שמעדיף לא להתייחס לשיתוף הפעולה עם גרשון כעוזר.

"לפיני היה לדעתי מוח התקפי מבריק והדהים אותי שהוא לא נמנה על טובי המאמנים בישראל עד שזכינו באליפות", תוהה ליף, שזוכה כיום להצלחה אדירה בתיכוני סן דייגו. את 'סטיל קניון' הוביל לצמרת התיכונים בקליפורניה לפני שנה. אשתקד הפתיע כשעבר את האימפריה שהקים לטובת 'ונטור כריסטיאן' הקטנטן, כדי להדריך את שני ילדיו, טרנט וטרוי. "מלבד פיני, למדתי הרבה גם ממולי קצורין וצביקה שרף, שהיה מאוד חזק במשמעת".

קצורין, שרף, דייויד בלאט... השמות שוב מתגלגלים על לשונו של ליף, אחרי זמן רב כל כך. "זה נכון שעודד קטש מאמן את הגליל?", הוא שואל ומודה שלא ממש

התעדכן בכל הנוגע לכדורסל הישראלי בשנים האחרונות. הוא מופתע עד כמה רבים הדברים שנשארו כשהיו מאז עזב. "עמית גל עדיין בגליל? אני לא מאמין... שרף שוב מאמן נבחרת ישראל. לא ייאמן... שמעון מזרחי עדיין מנהל את מכבי? אני לא מאמין... בן כמה הוא כבר? נראה לי שרק המוות יוציא אותו מהקבוצה".

ועוד דבר שלא משתנה - לרוע המזל מדובר בעימות בצפון. "זה נראה קצת מפחיד בטלוויזיה, גם אנחנו חווינו התקפת קטיושות, אבל זה נראה כאילו היום הם גדולות וחזקות יותר. האמת היא שהתכוונו לבוא באוגוסט לביקור בישראל עם הילדים שנולדו בארץ, אבל דברים לא הסתדרו ועכשיו אנחנו רואים מה קורה שם בישראל. זה קצת דומה למה שאני עברתי, רק שהטילים נראים גדולים וחזקים יותר, אבל לא יותר מכם הישראלים. כשגרתי ביניכם, גיליתי איזה עם עיקש ועמיד אתם. אף אחד לא יכול להפיל אותכם. גם כשאתם חוטפים מהלומות, אתם קמים מחדש. גדולים, חזקים וגבוהים יותר. לחיזבאללה אין מושג איזה כוח רצון יש לכם".