שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    נפרדנו כך, היה מה זה מלוכלך

    אומרים שאין לשפוט אדם בשעת צערו, אבל יש מרחק גדול בין להזיל דמעות, להתחנן על הברכיים, לקלל קצת ולשפוך קיטור בפני חברים, לבין הטמנת מלכודת עכברים בדירה של האקסית, או משלוח חבילת ספיישל עם עכברוש ערוף ראש אל ביתו של האקס. בעצם, גם לעשות מונטאז' של אהובתך לגוף עירום ולהפיץ אותה באינטרנט זה לא הכי יפה. נקמה מתוקה?

    פעם בקיץ, כשהאקס פרסם תמונה שלי בעירום באינטרנט וכולם ראו את הגוף המהמם שלא שייך לי (הראש היה אמיתי אבל הרגליים הארוכות נולדו עם איזו אינגה), חשבתי שיותר נמוך מזה אי אפשר לרדת. כמה בן אדם יכול להתבזות אחרי פרידה. מילא לשחק קצת בפוטושופ, לחבר מודל חדש של אהובתך לשעבר נוסח נערת פלייבוי שממזמזת את עצמה ולהעלות אותה בכל מיני אתרים קיקיוניים תחת הכותרת "שרלילה מחפשת שעשועים". אבל להציף לה את הדירה? לחבל לה בכל המחזרים? לעקר את הכלבה היקרה שלה בלי רשותה? לארוב לאמא שלה ולהגיד לה שיש לה ילדה חרא וחבל שמלכתחילה היא השריצה אותה?

     

    הרבה סיפורי זוועה רצים בשטח, כל מיני אגדות על סינדרלה שזרקה את הנסיך ולמחרת פוטרה מעבודתה, ועד החתיך הנחשק שעבר לכיבוש הבא בלי ליידע חלילה את הקודמת בדבר הפרידה. היא כמובן לא נשארה חייבת והלכה לפנצ'ר לו את האוטו, שלא יחשוב שהיא איזו פראיירית, מוסרת אותו ככה בקלות לחברה החדשה.

     

    בחברים שלי נקמו הרבה ובדרכים מרושעות למדי. לא ברור אם נפרדו באגרסיביות ממישהו, או פשוט נפלו על עבריינים בפוטנציה. טלפון של אחת מחברותיי פורסם במודעות של קווים אירוטיים, האקס של חברה אחרת שלח מיילים מזויפים בשמה לכל מקורביה בהם היא מודיעה שבשעה טובה היא מתחתנת איתו, ודייטית מתוסכלת אחת של ידיד קרוב הופיעה בדלתו מצוידת בשני בריונים מנופחים, שאלמלא השיעורים שלקח בקונג-פו היו מרסקים לו את החוליות בגוף.

     

    אומרים שאין לשפוט אדם בשעת צערו, אבל מובן שיש מרחק גדול בין להזיל דמעות, להתחנן על הברכיים, לקלל קצת ולשפוך קיטור בפני חברים לבין הטמנת מלכודת עכברים בדירה של אותה אקסית, או משלוח חבילת ספיישל עם עכברוש ערוף ראש אל ביתו של האקס.

     

    "שלא תחשוב שתצא מזה בזול", שמעתי יום אחד מישהי צועקת על מישהו ברחוב, התיק הורוד שלה פוגע לו ברקה. ידעתי שתוך מספר ימים היא תשב בבית אומללה, האצבע כואבת מלחייג את המספר שלו ולנתק ברגע שהוא עונה, מתנשמת דרך הקו. וכשתאזור אומץ, תסנן לו מספר קללות ואיומים, עד שבסוף ייגמר לו האוויר והוא ייתן לידידה שלו לענות לה, רק כדי שסופסוף תבין שזה באמת נגמר ושיש לו מישהי אחרת.

     

    זה מה שקרה לי. יום אחרי זה כבר עמדתי בגינה וקברתי באדמה קופסת נעליים ישנה עם כל המכתבים שהוא אי פעם כתב לי ועם התמונות המשותפות. ומובן שמחקתי אותו מספר הזכרונות הסלולרי, שלא יתחייג אליו חלילה מעצמו, מתוך הרגל ישן שכזה.

     

    חייגתי וניתקתי בלי סוף

     

    מודה ומתוודה, גם אני התקשיתי לעכל את העובדה שהאקס שלי התפרק ממני. חייגתי וניתקתי בלי סוף, שלחתי את חברותיי לשגר לו הודעות אימתניות, ואפילו סיפרתי למישהו דברים לא יפים עליו בכלל, שאמנם לא היו רחוקים מהאמת, אבל מצד שני, אם הוא היה הולך ומספר את סודותיי הכמוסים גם אני הייתי מתחרפנת.

     

    "שמעתי שאת מפיצה עליי כל מיני שמועות", אמר לי כשנפגשנו. הוא ביקש שאבוא לדבר איתו דחוף. ידעתי שהוא רותח על הדברים שסיפר לי פעם במיטה כשעוד אהבנו, אלה שנשבענו על השלט של הטלוויזיה שלא נספר לאף אחד אחר בעולם, אלה שטרחתי להפיץ אחר כך בכל הזדמנות חגיגית שבמקרה עלה שמו לאוויר. וכעת הסתובב שמו ברחבי העיר בליווי שמות תואר מרנינים כמו מנוול, אגואיסט ו"הלוואי שימות". אנשים שלא הכירו אותו בוודאי חושבים שהוא האדם הכי מרושע עלי אדמות.

     

    כעת הוא מביט בי בעיני כלב, מתחנן במבטו שאפסיק את מסע התעמולה הזה נגדו. אז התנצלתי בלב כבד, למרות שחשבתי שהגיע לו כל כינוי, גם זה שמתחיל ב"בן ז'". בטח זה גם מה שחשב אותו אקס שלי, שגרם לכך שאנשים לפעמים עדיין עוצרים אותי ברחוב ואומרים שאני מוכרת להם מאיפשהו, ולא, הם לא היו איתי בגן או פגשו אותי באיזה קוקטייל, הם סתם גולשים לאתרי פורנו זולים.

     

    "תגידי, למה עשית את זה?" שאל פתאום האקס הפגוע, "למה לא נתת לי ללכת בשקט?" השאלה שלו מהדהדת בחלל החדר ומתקבעת לי באוזן. הלמה הזה שעד עכשיו אני שואלת את עצמי. הרי גם אני רציתי להיפרד, גם אני כמוהו ידעתי שזה סופי, אז למה להכניס את עצמי למעגל השדים הזה שבסיומו הוא כועס עלי ואני ממשיכה להתלכלך עם רפש שלא מסב לי הנאה אלא סתם עושה לי כואב בלב?

     

    בעצם, אני יודעת מה הסיבה האמיתית למעשיי, זוגיות היא כמו ג'ונגל בו החזקים מנצחים והחלשים מפסידים, ואני פשוט חלשה ולא יודעת להפסיד בכבוד. אז זה הניצחון הקטן שלי - שכל היקום יידע שיש לו איבר קטן ושפעם הוא היה בכת השטן. אז מה אם זה בכלל היתה אפיזודה קצרה בצופים, ושזה הקטן בעצם בינוני. כשאני נפרדת ממישהו, אפילו אם אני יזמתי את הפרידה, קשה לי לתת לו ללכת סתם כך עליז וטוב לב. בא לי שזה ייגמר בבכי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    למה לא נתת לי ללכת בשקט?
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים