"אני לא יכולה לפחד, אני אמא"
כמו כל ילדי ישראל גם הילדים של מלי גרין מפחדים. בלילה, בשקט כשאף אחד לא רואה - גם היא מאוד חרדה ודואגת. אבל כשדודו נרגע כי אמא שומרת עליו היא מבינה שאין ממה לחשוש. החומרים מהם עשויות אמהות
סבא גרין, המתגורר בצפון, הכין לשבת מרק דו תכליתי, מרק שמכינים בעיתות מלחמה: בסיר אחד מבשלים בשר, תפוחי אדמה, בטטות קישואים ונבטים (בלי ירקות שמחמיצים). בליל הבישול אוכלים את המרק ללא התוכן, ובבוקר אותו סיר מרק, שעמד על הפלטה כל הלילה, הופך לחמין טעים. אנחנו מסיימים את השיחה בנימה אופטימית ומברכים האחד את השני בברכת שבת שלום.
הילדים כבר רחוצים ולבושים בגדי שבת, יושבים על הספה ומחכים בסבלנות לשקית הממתקים. הם רוצים לצאת החוצה, לגינה הציבורית. רגע לפני היציאה, אני קולטת את מבטו החושש של דודו. מבט שכולו פחד. "ואם תיפול קטיושה?" הוא מקשה. "דודו, כאן אין קטיושות, רק בצפון", משיב שימי ומזיז את ידו בתנועת ביטול.
"שמעתי את אמא אומרת לסבא להישאר במקלט". "אתה יודע איפה הצפון, דודו?" שימי ממשיך. "רחוק רחוק מאד, כל כך רחוק שאפילו אם תטוס במטוס תגיע רק אחרי מלא ימים". ההסבר עשה את שלו. דודו נוטל את ידי בשמחה, שימי שחרר לו את אזיקי הפחד. אותם אזיקים עוברים בחדווה ליעד הבא - אלי.
מאוחר יותר בלילה, אני מסתובבת בין החדרים. מקשיבה לנשימתם הקצובה, נעצרת לרגע ליד מיטתו של דודו. האם נדמה לי כי נשימתו מואצת? האם קמט של חרדה חורש את פניו? התיישבתי בקצה מיטתו בשקט ואחזתי את ידו בידי.
חתול תעלול
כולנו מכירים את החרדות שבאות עם הגיל. בפעם הראשונה שבה בן השנתיים שלי הגיע אלי רועד כעלה נידף, "כי יש חתולה בחדר", גם אני נרעדתי למראהו (מה לעשות,גם אצלי הפחד מחתולים לא עבר), וכתגובה ראשונית ניסיתי לשכנע אותו בכל צורה אפשרית, שאין, אין חתולה בחדר, הנה תראה, והפרטנר נכנס איתו לחדר, רק שאחרי דקה מצא את עצמו מסביר לאוויר שאין חתולה בחדר. הילד אחוז האימה ברח בחזרה למטבח.
כשהילד החמישי הגיע אלינו רועד כולו כי יש חתולה בחדר, החרדה האישית שלי כבר הייתה ממני והלאה. סימנתי לפרטנר שהחתולה הדמיונית תוקפת עכשיו את ילד מספר חמש, קרצנו האחד לשני וקמנו בתאום מושלם: "איפה היא החתולה המפחידה"? שאג הפרטנר. הוא החזיק מקל מטאטא, ואני קופסא מקרטון. "בוא! אנחנו נתפוס אותה ונוציא אותה מהבית אחת ולתמיד".
הילד הרועד הצטרף אלינו, בידו האחת בקבוק לחיזוק האומץ, ובידו השנייה הורה לנו היכן המטרה השקופה נמצאת. ההצגה מתחילה, ועם אוהבי החתולים - הסליחה. הפרטנר שעט קדימה תוך שאגות קרב: "היי, חתולה! בואי הנה! הנה תפסתי אותה, אמא מהר את הקופסא". ואני מגישה לו את הקופסא, וזהו, אין יותר חתולה. הילד היה מאושר פעמיים, גם כי יש לו זוג הורים גיבורים וגם כי החתולה נלכדה. הוא חזר לישון ומאז החתולה כבר לא הטרידה אותו.
כשהחרדות מתויקות לפי גילאים שונים, הניסיון מלמד אותנו איך להתמודד איתן. בין אם זו חרדת נטישה המאפיינת את הגיל הרך, או חרדת היום הראשון בגן, או בכיתה אלף, או סתם חלום רע שמותיר טעם של פחד. ברגע שמוצאים את המפתח שמתאים למנעול, החרדה מתפוגגת.
אבל מה עושים היום, כשהחרדות אינן דמיוניות, והחתולה הדמיונית הם טילים אמיתיים שנופלים ליד בתים אמיתיים בהם גרים ילדים אמיתיים? מה עושים כשחרדת ילדים התלבשה עלינו, ההורים. החרדה תוקפת אותי ברמות. אני מודה, אין קאסמים שנוחתים ליד הבית שלי, אבל מה יקרה אם הם יתקרבו?
דודו התעורר, פקח עיניו לרגע. אולי הוא שמע את הקולות שהשמיע הפחד, שהחל להזדחל ולהשתלט על חדרי הלב שלי? הוא מסתכל אל תוך עיני: "אמא, אני כבר לא מפחד, כי את שומרת עלי". הוא מחייך בלאות, עיניו נעצמות בחזרה והוא נרדם. לרגע החרדה שלי מתעצמת, ואז אני נזכרת בתחושת הביטחון שאפפה אותי כשאמא ואבא שלי גוננו עלי בדרכם שלהם. התפקידים התחלפו, והתובנה כי בידי המפתח לשער הביטחון עבור כל אחד מהתשעה התעצמה בתוכי.
האין זאת סיבה מספיקת כדי לפוגג את החרדות הקיומיות שטבועות בכל אחד מאיתנו ממילא? מנקודת ראותם, אני ממוססת מפלצות ענק במו ידי, מעיפה אותן לכל עבר. מנקודת מבטם, אין פחד בעולם, כל עוד אני כאן. פתאום, החרדה האישית שלי נמוגה כלא הייתה. אני לא יכולה לפחד, כי אני אמא. דודי מצא את המפתח לאזיקי החרדה שכובלים אותי.
