לא, זה לא מערבון
מאחורי הציפיות בעורף יש הנחה סמויה שאנחנו, עם הטכנולוגיה ועם הנשק המדויק, יכולים לפגוע במדויק בכל אויב, לעשות זאת בזהירות ובמהירות, בלי לפגוע בחפים מפשע, ובלי לספור נפגעים בצידנו. האלוף (מיל') גיורא איילנד על הפער בין הציפיות לתוצאות
במערכה הנמשכת כבר 14 ימים מתחיל להיווצר פער בין ציפיות דעת הקהל לבין התוצאות בפועל. קיומו של פער זה הוא כמעט קבוע ואינו מותנה בביצועים כאלו או אחרים של הצבא. ניתן היה לראות אותו כמעט בכל המערכות בהם צבא של מדינה נלחם נגד ארגון טרור או ארגון גרילה. זה קרה לארה"ב בוויטנאם, בסומליה, באפגניסטן ובעיראק. זה קרה לנו במלחמת לבנון ב-1982 ובעימות עם הפלסטינים, וזה קרה וקורה לרוסים ב-1980 באפגניסטן וכיום בצ'צ'ניה.
הפער מתבטא בארבעה מימדים קבועים כמעט בכל עימות: הראשון - ישנה ציפיה כי העימות יסתיים מהר. מדוע מהר? "כי אנחנו הרבה יותר חזקים מהאויב". אני זוכר שכמג"ד במלחמת לבנון נאמר לנו כי המערכה תמשך יומיים. אחר כך שינו זאת לשלושה ימים, ולשישה ימים. מאוחר יותר הסתבר כי היום השישי, היום בו הושגה "הפסקת אש", לא היה סוף המבצע, הוא היה תחילה של מבצע שנמשך עוד 18 שנה...
השניה - ישנה ציפיה שאנחנו נכה בהם אך הם לא יכו בנו. מדוע? כי אנחנו צבא גדול וחזק והם רק "כנופייה". יש כאן ציפיה שיקרה מה שקורה במערבון - הרעים נפגעים, בעוד שהטובים חסינים לכדורי היריב. גם כאן ישנה מאחורי הציפיה הנחה סמויה שאנחנו, עם הטכנולוגיה ועם הנשק המדויק, יכולים גם לפגוע במדויק בכל האויב וגם לעשות זאת בזהירות כך שלא יהיו לנו נפגעים.
הציפיה השלישית היא שלא יהיו בצד השני נפגעים חפים מפשע. הציפיה היא טבעית, כי הרי אנחנו רוצים להיות לא רק הצד החזק אלא גם הצד הצודק. תחושת הצדק עלולה להתכרסם כאשר מסתבר שבצד השני ישנם משפחות שלמות שנהרגו וילדים קטועי איברים.
הרביעי - ציפיה שהעימות הצבאי יסתיים בניצחון מוחץ. ניצחון שיתבטא בכך, שאחרי שנשמיד את רוב האויב, יצאו שרידיו מהמחבוא עם דגל לבן ביד ויסכימו להיכנע ללא תנאי.
כל ארבע הציפיות הן טבעיות. הן מתבססות על מסקנות הגיוניות מ"הערכת מצב" שהציבור עושה – הבעיה היא שאותה "הערכת מצב" מסתמכת על מושגים, עובדות וניסיון היסטורי של מלחמות אחרות לחלוטין. מאז סוף מלחמת העולם השניה אנו עדים להשתנות טבע המלחמות, ממלחמות קונבנציונליות טוטאליות בין מדינות לעימותים נמוכי עצימות בין מדינות לארגונים.
מדובר איפוא על שני סוגי שינוי – מלחמות בין מדינה לארגון במקום בין מדינות, ועימות נמוך עצימות במקום מלחמה טוטלית. להשתנות זו משמעויות מרחיקות לכת שתקצר היריעה מלפרטן בשורות אלו. ההקשר כאן הוא, שבכל ארבעת המימדים אותם ציינתי, צפויים הישגים נמוכים בהרבה מאלו המקווים להיות מושגים, או מאלו שהיו מושגים לו יחסי העוצמה היו נמדדים בקריטריונים של "מלחמה רגילה". גם האמריקאים ביחס לעיראק טעו וממשיכים לטעות בהערכת המצב. הם משתמשים לפחות כלפי חוץ, במושגים פחות רלוונטים ומסתמכים על משתנים שחשיבותם קטנה.
לפני מספר חודשים ראיתי בטלוויזיה את נשיא ארה"ב מסביר כי המציאות הביטחונית בעיראק משתפרת. וכך בעומדו מול העיתונאים וכשלצדו גנרל ג'ורג' קייסי, מפקד כוחות ארה"ב בעיראק, ציין הנשיא האמריקאי בחיוב את מספרם הגדל של הגדודים העיראקים הנמצאים בסטטוס מבצעי. נתון כמו זה (כמה גדודים יש לנו) היה נתון מרכזי בהערכת המצב ב"מלחמות רגילות". מלחמות שתוצאותיהן היו נקבעות במידה רבה על-פי מספר דיביזיות שיש לכל צד. למרבה הצער, נתון כזה כמעט ואינו חשוב בסוג העימות המזויין של המאה ה-21 .
תוצאות המערכה עד כה תואמות פחות או יותר את הערכות צה"ל, כפי שהכרתי אותן היטב עד לאחרונה. אין כאן כל הפתעה ביחס לאף אחד מארבעת המימדים.
אם הצבא נתן לדרג המדיני הערכה כזו בתחילת המבצע הרי שעשה נכון. כפי שנטען קודם, הפער בין ציפיות ליכולות מסוג עימות כזה הוא המצב הטבעי ואסור שהצבא יגשר על הפער על-ידי שינוי הערכות מקצועיות רק בכדי לספק ציפיה של איזשהו גורם.
האלוף במיל' גיורא איילנד הוא ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר
לפנייה לכתב/ת 
