שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    סכם את עצמך
    שאלתם מה עבר על ניר קיפניס מאז שהסתיים פרויקט "שקם את עצמך", לפני יותר מארבע שנים – וכמובן, מה קרה עם ה-40 קילו שהוא נפרד מהם. הנה רמז: מתברר שרובם שונאים פרידות

    לפני יותר מארבע שנים יצאתי למסע שבמהלכו השלתי 40 קילוגרמים מתועדים, וככל הנראה עוד עשרה לא מתועדים (לצחי כנען, הדיאטן ששקל אותי וליווה את המסע, הגעתי רק בחודש השני, אחרי ארבעה שבועות מפרכים בחדר הכושר). לפעמים נדמה לי שהתהליך הנפשי שנלווה לדיאטה מרתק בהרבה מהתהליך הפיזי, אבל קודם אני מוכרח לספק את סקרנותכם: היום אני שוקל בערך 118 ק"ג, שהם 18 יותר מהמשקל שבו סיימתי את הפרויקט, וכ-30 פחות מהמשקל שממנו התחלתי.

     

    תירוצים לא חסרים: מעט אחרי שתם הפרויקט השארתי מאחורי כמעט הכל, ועברתי לגור על אי ביוון. בחודשיים הראשונים עוד שמרתי פאסון למרות האוכל המופלא שיש ליוונים להציע, אבל ככל שהתקדרו השמיים, הים סער והתקשיתי להתמיד במשחה היומי שלי, הקילוגרמים החלו להיערם בחזרה. לשיא הגעתי לפני כחצי שנה - קרוב ל-130 ק"ג - ואז החלטתי שלממדים ההם אני לא חוזר, אפילו אם אצטרך לנעול את עצמי במקום שבו המזון היחיד הוא יוגורט אפס אחוז שומן.

     

    למה מישהו שקורע את התחת במשך שנה שלמה כדי להגיע למשקל אנושי לא מצליח לשמור עליו לאורך זמן? התשובה דווקא פשוטה: אוכל הוא הסם המסוכן מכולם. מי שעובר גמילה מהרואין, נניח, יכול למדר את עצמו מכל מגע עם משתמשים אחרים, אבל מי שאוהב לאכול ומנסה להיגמל מאוכל מוצא את עצמו בסיטואציות בלתי אפשריות. במיוחד אם הוא מתפרנס לפעמים מביקורת מסעדות.

     

    גם הדרייב להיראות טוב, זה שדחף אותי במעלה הפרויקט ובמורד המשקל, די מיצה את עצמו. הייתי, ראיתי, ניסיתי וכמעט שחזרתי. זה די מגניב להיראות טוב, אבל אם פעם היה נדמה לי שבכך יפתרו כל בעיותי בחיים, היום אני יודע שלא ממש. זה לא שהיו מצביעים עלי ברחוב ואומרים, "היי, הנה רז מאירמן/ דודי בלסר/ דייויד בקהאם" - כל אחת וטעמה עימה - אבל למדתי שנשים, תודה לאל, נמשכות לכלל החבילה, שהמראה הוא רק חצי ממנה.

     

    ולמרות זאת, כשהחיוך במראה התחיל להזכיר לי יותר ויותר את השמן ההוא, שאלוהים יודע איך הסכים להצטלם ככה עם בגד הים הכתום המזעזע, הבנתי שאין ברירה. חזרתי לספור עד עשר בכל פעם שבא לי לתקוע אוכל, ולהתאמן שלוש-ארבע פעמים בשבוע, הכל כדי שההוא מהמראה לא יטפס לי גם על המשקל. אני לא שואף למשקל דו-ספרתי כבעבר, אלא פשוט להישאר בחלק האוכלוסייה שעוד רוכש את הבגדים שלו בחנויות של בני אדם - משימה אפשרית בהחלט.

     

    אז השורה התחתונה היא שדיאטה מוצלחת נמשכת כל החיים. אלא שזאת השורה התחתונה רק כשמדובר בתהליך הפיזי; התהליך הנפשי שעברתי, כאמור, מורכב בהרבה.

     

    מאז תום הפרויקט הספקתי לצאת מצרה כלכלית גדולה, לכתוב ספר שלפחות חלק ממנו קשור לדיאטה, להוציא רישיון לאופנוע, להיות אבא לתינוקת חדשה, ולהקים עסק שאולי לא מכניס לי מיליונים אבל גורם לי להסתובב לא מעט במשחקי כדורגל באירופה.

     

    אני לא אומר שהדברים האלה לא היו קורים אילו נשארתי במשקל השיא שלי; אני רק מציין שהם קרו אחרי. לדעתי זה לא במקרה: בתור שמן אתה רגיל לוותר לעצמך על בסיס קבוע, להיות תדיר בהלך רוח מתנצל, לדעת שאנשים מסתכלים עליך בתערובת של גועל וסלחנות ולהפוך להיות סלחן כלפי עצמך, כי מי אתה - אחד שלא מצליח לשלוט במה שהוא מכניס לפה - שתצליח לשלוט כמו שצריך בתחומים אחרים בחיים שלך?

     

    הירידה במשקל הפכה אותי לאסרטיבי יותר (באופן יחסי, כמובן. אני עדיין נחשב למתון ולפשרן יותר מרוב האנשים שאני מכיר, אבל כבר לא עושה כמעט הכל כדי למצוא חן), גרמה לי להכיר מעט יותר ביכולותי ולהתנהל באופן בוטח יותר בין אנשים, בעיקר בין נשים. כדי להסיר ספק, זה לא שאני מחנה את הג'יפ המפלצתי שלי על המדרכה, מיטיב את משקפי הטייסים על האף, מנפח מעט את השרירים המעוצבים ממכון הכושר ויוצא לעשות עסקים במיליונים. אבל כשאני מחנה את ההונדה "סילבר-וינג" שלי על המדרכה שליד הבית הלא מפואר אבל הנעים מאוד שיש לי בלב תל אביב, מתקבל בחום על ידי הילדים שחיכו לי בבית ומתפרנס בכבוד מדברים שאני מאוד אוהב לעשות, אני ממלמל לעצמי "שלא ייגמר לעולם". לא הכל קשור כמובן למשקל שלי, אבל לא תאמינו כמה מכל זה כן.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קיפניס היום. הביגוד, כפי שאתם רואים, שמרני. אנחנו לא יודעים מתי הוא יחזור לבגד ים קטן ואקזוטי
    צילום: זיו קורן
    מומלצים