שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עיר מקלט
    כמה מילים על למה כדאי לכם לראות את "אביבה אהובתי"

    השוט הראשון של "אביבה אהובתי": חלון. וילון מלמלה. הנוף הנשקף מבעד לחלון נותר מטושטש, ללא פוקוס. החלון הזה משקיף על טבריה*, ממרומי אחד מבתי השיכונים הבנויים על ההרים מעל הכנרת. הנוף מהחלון, אם כן, חייב להיות די מרהיב. נוף שתיירים ישלמו לא מעט כסף כדי לזכות לראות אותו, אבל הוא נותר מחוץ לפוקוס. זה נוף שגיבורי הסרט לא מבחינים בו. "אביבה אהובתי" - העוסק בטבחית במלון (אסי לוי, בתפקיד הראשון שלה שריגש אותי), שמנסה לכדרר בין ניהול המשברים של חיי המשפחה שלה ובין חלומה להיות סופרת - הוא סרט על קוצר רואי. זה לא שגיבורי הסרט לא מתעניינים בנוף סביבם, פשוט אין להם את היכולת להבחין בו. הוא לא שם עבורם.

     

    "אביבה אהובתי", סרטו הרביעי והאישי ביותר של שמי זרחין**, מרגש כל כך בדיוק בגלל שהוא מאפשר לגיבורים שלו לפקוח את עיניהם וגורם להם להיות

    מודעים בפעם הראשונה למקום שלהם. עד סוף הסרט כל אחד מהם יזוז מילימטר הצידה, יעשה בחירה מודעת, ייקח החלטה אמיצה, יפתח עצמאות. ואיזה יופי שמה שעושה את זה, מה שמניע את כולם, הוא הכישרון, הדמיון והבדיון. השאיפה של אביבה היא להיות אמנית. היא בסך הכל רוצה להיות סופרת, לא סופר-סטארית. עבור אביבה הסיפורים הם מגילת העצמאות שלה, הם המתכון שלה להגשמה, המקום בו היא מערבבת את המצוקות היומיומיות שלה עם קורטוב של אגדה אסקפיסטית, לשה את תסכוליה בבצק חלומותיה, ומתבלת את השגרה הכאוטית הנצחית, התזזיתית והבלתי צפויה בהפוגות של דרמה מנוסחת ומאורגנת היטב, עם התחלה, אמצע וסוף.

     

    טבריה של "אביבה אהובתי" היא עיר אירונית. אנחנו, הצופים, רואים מדי פעם את נופיה התיירותיים מבליחים בין גגות העיר, מפזרים אור שקיעה זהוב, הכנרת מגניבה הצצה פה ושם, כמעט בחטף. אבל כל זה מתרחש מאחורי גבם של אביבה ובני ביתה. זרחין יוצר בסרט טופוגרפיה מעמדית הפוכה: נדמה ששאיפתם של הגיבורים היא לרדת, לא לעלות. בכל פעם שאביבה במצוקה, אנחנו מוצאים אותה על גג ביתה, יושבת על ספסל, מתעלמת מהנוף. סצינת התוכחה המרכזית בין אביבה ובתה (דנה איבגי) מתרחשת שם. כשאביבה במטבח המלון בו היא עובדת, בקומת הקרקע או במרתף, הייתם מצפים שזו תהיה שאיפתה לעלות לקומות העליונות, בהן גרים האורחים, כדי לחוות חיים אחרים. אך בפעם היחידה שהיא עושה זאת, זה קורה בסצינה מרכזית בה היא פוגשת את המנטור הספרותי שלה (ששון גבאי) ונדרשת לקבל החלטה קורעת לב. כשציון ברוך, המגלם עובד מטבח שמעריץ את אביבה מרחוק, קורא לה להצטרף אליו לחגוג את עצמאותו אחרי שהתפטר מספינת העבדים של בית המלון - היא משקיפה עליו מלמעלה, מהגשרון המחבר את בתי השיכון הבנויים על צלע ההר. כשהיא חולמת בסיפוריה על בריחה, זה נעשה באמצעות מגלשה המחוברת לחלון דירת אמה, ממנה היא יכולה לגלוש החוצה ומטה, לחופשי. וזו אולי הטרגדיה של טבריה: ככל שהנוף הנשקף מחלונכם מפואר יותר, כך מצבכם דפוק יותר. העשירים קונים את שפת הכנרת, בני המזל בורחים משם לגמרי. ***

     

    אם בסרטיו הקודמים הציג זרחין פוטנציאל מסקרן, הרי שב"אביבה אהובתי", סרטו המדויק ביותר, הוא מקיים את ההבטחות. בראייה לאחור, כל סרט מסרטיו הקודמים הכיל משהו שמצטבר לבסוף ב"אביבה", אבל טופל לפני כן במבט מרוחק, מלומד, פחות אישי. ב"לילסדה" הוא עסק במערכות הלחצים הפנים-משפחתיות; ב"מסוכנת" הוא עסק במתח הנוצר בין סיפורים המתרחשים בראשו של הגיבור ובין המציאות שעליו לחיות בה; ב"הכוכבים של שלומי", שנעשה באתנחתה של כתיבת התסריט ל"אביבה", הוא מדד סגנון קולנועי שונה, ישיר יותר, פשוט, בלתי מסוגנן, לעיתים ברוטאלי. אם כל סרטיו הקודמים, על הצלחותיהם וכישלונותיהם, היו הכלים להשחזת השפה, הרי ש"אביבה אהובתי" הוא כבר הטקסט המלוטש, החד, השלם. הסרט נהנה מתסריט כתוב היטב, שמפעיל על הגיבורה שלו עוד ועוד לחץ, מנסה למתוח אותה, לשבור אותה, לגרום לה לוותר על חלומותיה, עד שהיא תצטרך להחליט מי היא, איזו מין דמות היא. זהו תסריט שלא רק נותן לכל אחת מהדמויות שלו מרחב ביטוי, אלא גם מקפיד להיות נאמן לעצמו מבחינה אידיאולוגית: אביבה היא אחת הדמויות הנשיות המוצלחות שנראו על המסך הישראלי. מישהי שצריכה להתמודד עם התפקיד שהוכתב לה - במשפחה, בחברה, בעבודה, בעדה ובמעמד שלה - מול התפקיד הדרמטי שהיא רוצה לכתוב לעצמה. זהו מסעה של גיבורה בחיפוש אחר הקול שלה, המילים שלה, נקודת התצפית שלה.

     

    ולא רק התסריט מדוקדק, אלא גם השפה הוויזואלית שמשרתת אותו - תנועות המצלמה האופקיות המתמזגות זו בזו, שנראות כמו דפדוף בספר או מעקב אחר שורת טקסט כתובה; המעבר האירוני בין המציאות הטבריינית ובין הדמיון במוחה קודח הסיפורים של אביבה, בו היא משלימה בקולה את משפטי דמויותיה. קול, מילה ונקודת מבט - זה כל מה שאביבה מחפשת. זו העצמאות שלה. ובדרך, בסרט שמעניק כל כך הרבה חסד לדמויותיו, כל דמות וכל שחקן יקבלו רגע נוצץ אחד. ללבנה פינקלשטיין, המגלמת את אמה של אביבה, יש סצינה נפלאה באמבטיה. ראובן דיין, המגלם את אביה, מוכיח שגם בסצינות ספורות שחקן מצוין יכול לייצר דמות מקסימה ומגובשת. וששון גבאי, המגלם דמות מרתקת ומורכבת (שבקלות היתה יכולה להחזיק סרט שלם על כתפיה), הוא אחד הניסים של הקולנוע הישראלי.

     

    השוט האחרון של "אביבה אהובתי", בלי להסגיר כל מה שקורה בדרך, חוזר אל אותו חלון, הפעם מצידו השני. הפעם הנוף הוא לא מה שנשקף ממנו החוצה, אלא מה שרואים דרכו פנימה. ועכשיו התמונה ממוקדת וצלולה.

     

    שלוש הערות שוליים

     

    * הסרט נכתב על טבריה וצולם בה זמן רב לפני שהפכה ליעד מופגז. בביקורתי הקפדתי שלא לערבב את הסרט עם החדשות, מהסיבה שהמלחמה הזאת, אני מקווה, תיגמר בקרוב, אבל הסרט יחיה לנצח. וגם טבריה, עושה רושם, תישאר טבריה עוד זמן מה. ואגב, נדמה לי שאם היו הקטיושות משולבות בעלילה, הן לא היו משנות דבר. מקסימום, כשכולם במקלטים, לאביבה היה עוד זמן שקט וחופשי מלחצים לשבת לכתוב את הסיפורים שלה.

     

    ** שמי זרחין, קולנוען שאני מעריך, הוא גם - איך נקרא לזה - ידיד. בעיקר אחרי סמסטר שלם של נסיעות משותפות לבית הספר לקולנוע בירושלים, הוא כאחד מוותיקי המורים שם, אני בתור מרצה מתחיל. אחרי "הכוכבים של שלומי", סרטו הקודם (שלא אהבתי), נוצר אצלי מתח סביב "אביבה אהובתי": האם במאי ומבקר יכולים להישאר עמיתים מיודדים המעריכים זה את זה, גם אם האחד לא מחבב את יצירת רעהו? זו שאלה שלמרבה המזל נאלץ להתמודד איתה בפעם אחרת

     

    *** האין זה מושלם, על פי שפתו הקולנועית-האירונית של הסרט, שבכורתו הטבריינית של הסרט, הרגע החגיגי והנוצץ ביותר שלו, התקיימה במקלט, מתחת לפני האדמה? זה כמובן טרגי, אבל פתאום, בעת כתיבת שורות אלה, זה נראה כמו סיום פיוטי, מהסוג המריר-מתוק שבטח אביבה בעצמה היתה כותבת.

     

    עוד ב"סינמסקופ" בגיליון "פנאי פלוס": "שודדי הקריביים 2" - יותר מדי מהכל, "ביי ביי לאהבה" - מתסכל ועוד

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוני המנחם
    מרגשת. אסי לוי ב"אביבה אהובתי"
    צילום: יוני המנחם
    לאתר ההטבות
    מומלצים