בחזרה אל ירי הקטיושה הראשונה על מדינת ישראל

בשלהי שנות ה-30 של המאה ה-20 פותח במעבדות הנשק של ברית המועצות מטול רקטות חדש, שיוצר בשני דגמים: 132 מ"מ (BM-8) ו-82 מ"מ (BM-13). בניסויים שנערכו בסוף 1938 התגלה כי טווח הירי המקסימלי של הרקטות עומד על כ-5.5 ק"מ. על פי מספר עדויות, מפקדי היחידות הארטילריות בצבא הסובייטי לא התלהבו במיוחד מן הנשק החדש שהפעלתו היתה מסורבלת ודיוק פגיעתו מוגבל. אבל במלחמה כמו במלחמה לא בוררים באמצעים וב-1941 לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות (באמצע מלחמת העולם השנייה) החלה הקטיושה את שירותה הסדיר בצבא הסובייטי וככל הנראה במידה לא מועטה של הצלחה.

את שמה החינני (קטיושה כשם חיבה לקטרינה, דוגמת יעלי ליעל) קיבלה הרקטה הסובייטית בהשראת שיר פופולרי שכבש את לבבות החיילים הלוחמים למען רוסיה באותה עת ("וקטיושקה אז יצאה לשוח..."). החיילים הגרמנים, אשר באופן ברור למדי נטו לחבב את הרקטה מעט פחות, הדביקו לה את הכינוי "העוגב של סטלין" על שום הדמיון בין אופן סידור קני השיגור לכלי הנגינה. במהלך המלחמה וגם לאחריה המשיך הצבא הסובייטי בפיתוח ושיכלול מטולי הרקטות, תהליך שהביא ליצורן של רקטות בקטרים ואופני שיגור שונים. מתוך נאמנות למסורת כונו גם הרקטות החדשות בשם קטיושה.

במהלך שנות ה-60 במסגרת הזרמת הנשק המסיבית מברית המועצות למדינות ערב, עשתה גם הקטיושה עלייה למזרח התיכון, אירוע עליו דווח מספר פעמים בעיתונות הישראלית. אל חזית הסכסוך הישראלי-ערבי הגיעה הקטיושה לראשונה במהלך מלחמת ששת הימים, כאשר שימשה בידי צבאות סוריה ומצרים נגד כוחות צה"ל. זמן קצר לאחר תום המלחמה נודע כי גם ארגוני הטרור הפלסטיניים ובראשם הפתח הצטיידו בקטיושות.

לאחר מלחמת ששת הימים התמלאו המחסנים הצה"ליים בכמות נכבדה של נשק שלל, שכלל בין היתר גם רקטות קטיושה. לאחר ניתוח ובחינת כלי הנשק יוסדה בצה"ל ב-1971 יחידת קטיושות. היחידה פעלה עד לימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, אז כילתה בירי את מלאי הקטיושות הצה"לי בזמן קצר והתפוגגה אל השיכחה.

גם במהלך מלחמת לבנון אספו יחידות איסוף השלל של צה"ל קטיושות ממחסני אש"ף. בהתאם הורה הרמטכ"ל דאז רפאל איתן (שנודע בחיבתו לחיסכון וניצול מרבי של נשק), על הקמה מהירה של יחידת קטיושות. היחידה החדשה השתתפה זמן קצר לאחר מכן בלחימה בלבנון עד אשר סיימה כקודמתה את מלאי התחמושת, ופורקה.

"לאחר הדקות הראשונות של תדהמה ובלבול התנהגו תושבי בית שאן למופת, ממש כמו קיבוצי הספר הרגילים לכך". (קצין בטחון איזורי מוסר מחמאה לתושבים מעל דפי "ידיעות אחרונות").

בשנת 1968 חילופי אש בגבול ירדן-ישראל לא היו מאורע יוצא דופן במיוחד. עוצמתו ההולכת וגוברת של ארגון אש"ף, שהתמקם בחלקה המזרחי של בקעת הירדן, הביאה למספר הולך וגובר של תקיפות אלימות פלסטיניות ופעולות תגמול ישראליות מנגד. למרות האמור לעיל, הצליחה בית שאן, המרוחקת כ-6 ק"מ מן הגבול, להיוותר במרבית הזמן מחוץ לקו האש ואת עיקר התקיפות ספגו הישובים המקיפים אותה ממזרח. לא מעט בשל עובדה זו, ולמרות הסימנים המתריעים (שלושה חודשים לפני כן התגלו באקראי כמה פצצות בזוקה עם מנגנון השהיה מכוונות למרכז בית שאן), לא היו תושבי העיירה המנומנמת מוכנים למאורעות ה-16 בספטמבר.

בשעה 19:45 לערך נחתה הקטיושה הראשונה במרכז בית שאן, מרחק כ-250 מטרים מבית הקולנוע (נטול הגג) בו שהו באותה עת עשרות ילדים. מייד לאחר מכן נחתו שבע קטיושות נוספות והביאו לפציעתם של שמונה תושבים, בהם שתי ילדות קטנות. שלושה מהפצועים נזקקו לאשפוז ואילו השאר טופלו ושוחררו לבתיהם.

הפגזת בית שאן נחשבה ל"עליית מדרגה" בעימות הישראלי-פלסטיני. בהתאם, ממשלת ישראל לא נותרה אדישה ובבוקר שלמחרת פתחו תותחי צה"ל בהפגזה כבדה על יעדים שונים בתחום ירדן. בו בעת שידר קול ישראל בערבית הודעה מאיימת: "על תושבי ירדן לדעת כי כל פגיעה במטרה אזרחית תגרור אחריה תגובה שתביא לאסון והרס רב בירדן".

ירי הקטיושות הביא אל בית שאן גם מעט זוהר כוכבים בדמות שר הביטחון דאז משה דיין, שבא לחזק וכמובן יצא מחוזק. עם הגיעו לבית המועצה המקומית התקבל בתשואות על ידי תושבי העיירה שהפצירו בו להורות לצה"ל להגיב בעוצמה. התקשורת הגיעה אף היא לבית שאן על מנת לדווח על התמודדותה של הפריפריה המרוחקת עם הפיכתה הפתאומית לחזית לחימה. בכתבות היום מאשש עיתון "ידיעות אחרונות" את האמונה האופטימית כי למרות ההפגזה המפתיעה חזר הסדר במהרה: "עשר דקות לאחר הקטיושה הראשונה כבר היו תושבי בית שאן במקלטים ובמחסות שונים. הוראות נמסרו לתושבים על ידי ניידת משטרה שסבבה ברחובות העיירה. סמוך לשעה תשע בערב נשמעה צפירת ארגעה וזרם החשמל חודש".

במקביל הביא העיתון לקוראיו ציטוטים הירואים מדברי התושבים כעדות ישירה ליכולתה של העיירה לעמוד באתגר שניחת עליה: "ההרגשה שלי כמו של כל התושבים בבית שאן היא פצצות - זה דבר לא טוב, אבל צריך להתגבר. ראיתי הרבה ילדים ונשים שבכו אבל אף אחד לא חושב לברוח. זה המזל של כל המדינה וצריך למצוא כוח להתגבר על הפחד". (עקרת בית, אם לשניים).

"כשדיין לחץ לי את היד ואמר 'שנה טובה'. חבר בוזגלו, חשבתי, כל המדינה אחים. אמרתי לעצמי: בוזגלו, אין פחד. המנוולים האלה לא יגרשו אותנו מפה". (פועל ואב לשישה)".

על פניו, אז כהיום, העורף האזרחי חזק, מחושל ונכון לעמוד באתגר ורק בשולי הדברים נשמעת נימת ביקורת קלה בסוגיית מספר המקלטים בעיר. בימים שלאחר מכן נדחקת סוגיית ההפגזה על בית שאן אל העמודים הפנימיים, שם נחשפת לאט תמונה מורכבת מעט יותר: בבית שאן על עשרת אלפי תושביה, כך מסתבר, יש מעט מאוד מקלטים ומרביתם היו נעולים בזמן ההפגזה, והותירו את התושבים חרדים ומחפשים אחר מרחב מוגן מאולתר.

אחד מתושבי בית שאן, חובש קרבי במילואים, חולק עם כתב "ידיעות אחרונות" את עדותו האישית מאותם רגעי פחד: "רצתי לכיוון קופת חולים והרגשתי שהאדמה רועדת. ברחובות החשוכים התרוצצו אנשים אחוזי חרדה. אי אפשר להיות גיבור במצב כזה. כולם דאגו. נתקלתי באישה שהיתה בהלם ולקחתי אותה למרפאה. (...) פתאום נזכרתי שבני הקטן נמצא בקולנוע, רצתי מהר לאותו כיוון ולמזלי נתקלתי בו, כשהוא עומד לבדו ובוכה. לקחתי אותו והתחלנו לרוץ הביתה (..) וראיתי ברק, כמה מטרים מצד שמאל. ההתפוצצות היתה מחרידה. מן ההדף נפלתי על בני, נשארתי לשכב כך כדי להגן עליו. מתוך הבית של עבו, שמעתי את הילדות שנפצעו בוכות וצועקות 'אמא, אמא'".

מתוך ההבנה כי מטח הקטיושות הראשון לא היה האחרון מנסה ראש המועצה המקומית יעקב מחלוף לעורר מודעות ציבורית למחסור במקלטים בעיר: "ההפגזה תפסה אותי בעיצומה של ישיבת הנהלה. ירדתי לרחוב וראיתי עשרות אנשים ילדים ונשים צמודים לקירות החיצוניים. מחפשים מחסה ולא מוצאים אותו. לבי נקרע" (..) אני מוכרח לומר: זה לא עניין של בהלה או פאניקה שהיא מנת חלקם של סוג מסוים של אנשים. זה מצב שמפחיד כל אדם. תאר לעצמך שאישה יורדת מקומה שלישית או רביעית עם שישה או שמונה ילדים מחפשת מחסה למענם ולא מוצאת".

למרות הבטחות אישיות מצד שר הביטחון ורה"מ לוי אשכול אשר מבטיח לתושבים "טיפול אישי" בבעיית המקלטים, נותר מחלוף ספקן לגבי הטיפול בבעיות המקומיות ומצהיר: "היו צריכות ליפול כאן פצצות כדי שיהיה מי שיטרח לבוא ולשאול אותנו מה נשמע".