הבחור הנרגן והפריזבי המטוגן
השניצל (הענק) היה קטן מדי ולא טעים מספיק בשבילו, הנוף הנשקף מהחלון היה "עירוני מדי", המלצרית שהגיעה תוך דקה היתה "איטית ועצלנית", והיה לו גם הרבה מה להגיד על צמחונים. בשלב מסוים התחשק לי להכניס לו נגיחה זידאנית
"אתה רוצה לאכול?" שאל. על השולחן נר קטן, ומסביב סוג של עלטה. הייתי מורעב למוות, אבל לא רציתי לאכול בנוכחותו. בכל זאת, דייט ראשון.
"אני לא ממש בטוח..." פלטתי בקושי.
"אם תרצה אפשר לחלוק מנה", הרים את הכדור להנחתה. ואני פתאום הייתי מבולבל, כי לא הייתי בטוח שאני בכלל רוצה לשחק איתו. לא כדורעף ולא שום דבר אחר.
אני מודה, זו השריטה האישית שלי. מבחינתי, לחלוק מנת אוכל במסעדה זה משהו אינטימי, לפחות כמו נשיקה על קצה האף או חיבוק גדול-גדול כשעצוב. דווקא הדברים האלה, שלרוב האנשים נראים נורא קטנים וזניחים, אולי אפילו יומיומיים, אצלי זוכים למקום של כבוד ונשמרים למי שאני אוהב באמת. אני מסוגל להתנשק שעות או לבלות סופשבוע בצימר בגליל עם בחור שהכרתי יומיים קודם בדייט מקרטע, אבל האינטימיות המתחייבת מהסיטואציה היא כאין וכאפס לעומת הדברים הקטנים האלה, שאני מעדיף לשמור למישהו באמת מיוחד.
"אני חושב שאקח רק בירה", אמרתי למלצרית, ובזווית העין קלטתי שהוא קצת מאוכזב, אז התבוננתי בו והוספתי: "אני לא ממש רעב, וחוץ מזה, אין פה שום דבר שלא חי פעם ולא היו לו הורים".
"אתה צמחוני?!" הוא הרים שתי גבות גדולות (ועבות כמו זרוע של אלי האנה).
"לא", אמרתי, "סתם לא מתחשק לי בשר".
"מזל", הפטיר הבחור. "אני שונא צמחונים. הם כאלה פתטיים".
"ביקורתי, חסר סובלנות לאחר", רשמתי לעצמי את ההערה המלומדת של הבחור, עוצר בעצמי מלומר את מה שהרגשתי באותו הרגע. ניסיתי להישאר מנומס עד כמה שאני יכול.
"אני אקח שניצל עם פירה, לא, בעצם צ'יפס, ותעשי שזה יהיה עשוי טוב, אני שונא שהבשר לא מוכן מספיק", נבח על המלצרית שמיהרה לברוח מהמקום.
גם הפעם רשמתי לעצמי הערה ביומן הווירטואלי: "לא נחמד, לא שומר על תזונה נכונה, והכי גרוע - אוהב את הבשר שלו עשוי היטב". קיחחח.
לא עברו שלוש דקות מרגע שעזבה המלצרית את שטח האש, ומיד הוא החל בסדרת רטינות ודברי זעף, שלא היו מביישים זקנה נרגנת בת 95 שגילתה שמישהו חיבל בברקסים של כסא הגלגלים שלה, או החביא לה את נעלי-הבית. "תפסיק להיות כל כך שיפוטי לגבי אנשים", הזכרתי לעצמי משפט שחבריי אומרים לי. מחשש לפגיעה בקארמה שלי, וסתם כי לא היה לי נעים, לא עניתי לו וניסיתי למחוק את ההערות שרשמתי קודם.
"וגם הנוף שלהם לא משהו"
האוכל הגיע, והשניצל הסולייתי למראה (וכנראה גם למגע, לא בדקתי והוא ממילא לא הציע) הונח על השולחן כמו צלחת פריזבי ענקית שנפלה לתוך פח שמן מבעבע. הוא, כמובן, התלונן שהאוכל לא טעים, ואחר כך אכל את הכל בלי להשאיר אפילו פירור. "מנות קטנות יש פה", הוא אמר ברגע שדחף את חתיכת השניצל האומללה האחרונה לגרונו. "קטנות, ביחס למה?", שאלתי אותו, ובמוחי השלמתי: "יערות הגשם בצפון אמריקה? מדבריות אפריקה? מיקי בוגנים?".
"המסעדה הזו גועלית, אני לא אחזור לכאן אף פעם", אמר הבחור. "וגם הנוף שלהם לא משהו".
בשלב הזה כבר לא יכולתי לעצור בעצמי.
"אנחנו במרכז תל-אביב", שיגרתי את טיל-איתן לאוויר. "מה בדיוק ציפית לראות מהחלון? את בית האופרה של סידני? את פסגתו המכוסה בקרח של הקילמנג'רו? אולי את הגנים התלויים של בבל?"
הבחור הסתכל בי במבט שאינו משתמע לשני פנים, כולו אומר גועל ובוז.
"תקשיב, אתה ממש טיפוס שלילי. אבל אתה נראה די טוב, אז אני אתן לך עוד הזדמנות להוכיח את עצמך", אמר, וחיוך שעורר בי חשק להכניס בו נגיחה זידאנית קטנה עלה על שפתותיו המשורבבות.
אלמלא הייתי אדם תרבותי, ואלמלא חששתי מלבלות את הלילה במעצר, סביר להניח שהדייט הזה היה מסתכם בפנס בעין (שלי או שלו, זה לא ממש משנה).
"זה לא אני, זה אתה. בה-ביי", יריתי, ולפני שהספיק להגיד "אורנה ומשה דץ" כבר הייתי רחוק ממנו, עם נקניקיה בלחמניה ביד אחת, קפה קר עם פקאן ביד השנייה, נושם לרווחה ומודה לאלוקימה על חסדים קטנים ועל רחוב קינג ג'ורג' בתל-אביב.
